היא שם... צוחקת, נהנת, מנסה עם חיוך להסתיר את האמת, מנסה לא לחשוב, אבל הכל עוד שם. הם מנסים לעזור לה, שלא תבכה, שתצחק קצת שתשכח אבל זה פשוט לא זה... אז היא שם והיא צוחקת ולאט לאט הכל נראה יותר פשוט, לשניה כבר מפסיק לכאוב לה, ולשניה היא מצליחה לשים הכל בצד... ואז.. ופתאום.. וגם הוא שם. והיא רואה אותו והוא רואה אותה, והשניה הזאת.. פתאום, כלא היתה.. והכל חוזר, והכל כואב, והדמעות כמעט מתפרצות והיא מחזיקה עצמה בכל הכוח לא לחבק אותו, לא לנשק אותו.. אותן נשיקות שהיא כל כך משתוקקת אליהן בשבוע הכואב, בשבוע הקשה הזה... המתח באוויר כבר מתחיל לשרוף, המבט של שניהם, מתחיל לכאוב, וזה עוצמתי, וזה קשה, והיא מנסה שלא להתמוטט, שלא ליפול, ורגליה לא תומכות בה אבל איכשהו היא מצליחה להמשיך לעמוד. העיקר להיראות חזקה, העיקר לא להישבר, וזה כל כל קשה... והוא מתקרב, צעדים גדולים, איטיים, והמבט ביניהם מתחדד, וכבר כולם מסתכלים, נדהמים מהעוצמות, התחושות באוויר. זה משהו שהם לא חשבו שהם יזכו לראות מתישהו, כזאת אהבה הם חשבו יש רק באגדות. כזאת אהבה לא רואים הרבה, היא מתפתחת רק כשבאמת, כשבאמת הגורל הפגיש בין שני החצאים האלה.. זאת אהבה כזאת שאסור לעולם לוותר עליה, אהבה משלימה שכזאת, מי שלא ראה יכול רק לדמיין מי שלא חווה יכול רק לקוות, אבל זה שם עכשיו, זה באויר, זה ביניהם... זה במבט שלהם, בזרמים ביניהם.. והוא ממשיך להתקרב, ועכשיו רק עוד צעד אחד, והם כל כך קרובים, כמעט ונוגעים, ונראה כאילו עוד מעט הכל יתחיל לרעוד, הזרמים ביניהם משתוללים, והיא חזקה, והוא חזק. לא לבכות, לא לגעת, לא ליפול, וזה כל כך קשה. והתשוקה, היא משתוללת. והיא יודעת שיש לו משהו לומר לה והיא יודעת שהיא לא תוכל לעמוד בזה, אבל היא תשלם את המחיר. וזה כל כך כואב, וזה כל כך קשה.. ובשתיקה מוחלטת הם הולכים, נכנסים לאיזה מקלט נטוש, האוויר שם לח, ומחניק, והכל נראה כמו בסרט. חושך, כמה מנורות שבקושי עובדות מאירות באור כתמתם, ועשן מרחף באוויר, והתחושה, כאילו הכל נעצר להסתכל עליהם, והם לא מצליחים לחשוב על שום דבר אחר מהחיבוק הזה, מהמגע הזה שכל כך היה חסר להם, אבל הם מתאפקים, וזה קשה... היא מתיישבת, על הברכיים, זה אמור להכאיב אבל לא אכפת לה, גם ככה הרגליים שלה כבר מתמלאות חתכים.. הוא מתיישב מולה, והמבט בין שניהם... כל כך חד, כל כך ממוקד, מבט שקשה לתאר במילים, כל כך עוצמתי, משדר הכל.. והיא כבר יודעת, רק מהמבט שלו. והוא פותח את פיו, והמילים יוצאות, הוא לא מסביר, הוא לא מתרץ, הוא יודע שזה כבר לא ישנה. הוא מנסה להסביר לה כמה הוא אוהב אותה, אבל היא יודעת. היא רואה את כל החרטה במבט שלו והיא יודעת. אבל היא לא יכולה, היא לא תהיה מסוגלת, וזה כל כך כואב לה, היא מרגישה שהלב שלה עומד להתפוצץ, היא מרגישה ששם למעלה יושבים וצוחקים עליה, כאילו כל העולם נעצר, והיא שומעת את טיפות הגשם מתחילות לרדת בחוץ, וכל הכאב וכל העוצמה היא לא מסוגלת יותר, והדמעות יורדות, כבר לא אכפת לה, היא מסתכלת עליו בעיניים גדולות, רטובות, בוכות, וכל הפנים שלה מתמלאות דמעות, נוזלות לה על הלחי, על השפתיים.. והדבר היחיד שהיא רוצה כרגע זה לנשק אותו, והוא אותה. והם לא מתאפקים, וכל התשוקה הזאת, כל העוצמה הזאת, הכל מתרכז באותה נשיקה, הם מתחברים, והזרמים ביניהם, והכל משתולל, נשיקה איטית, רכה, מלטפת, אבל עוצמתית וסוערת, הנשיקה הטובה ביותר שהייתה לה בכל חייה והיא לא רוצה לעזוב, וגם הוא לא. אבל היא עוזבת, והיא הולכת אחורה, אסור לה, היא כועסת, ואסור לה. וזה כל כך קשה... היא מסיתה את המבט, מסתכלת לריצפה, הוא מסתכל עליה.. היא ממשיכה לבכות ועכשיו גם הוא.. והם שם, בוכים, בין חיבוק לריחוק, והיא לא יודעת מה לעשות עם עצמה. היא מסתכלת מסביב, מסתכלת עליו, וברגע אחד, קטן, הרגע הכי מלא נחישות, ואומץ, הרגע הכי קשה שהיה לה בכל חייה היא מחליטה. נשיקה אחרונה, קצרה, סוחפת, אבל לא. והיא נעמדת, מנגבת את הדמעות, מנסה להפגין את המסכה החזקה ביותר שיש לה, משתלטת על רגליה, ויוצאת משם ללילה.. לגשם.. ומתחילה לרוץ בכל הכוח. והוא נשאר שם.. והיא רצה ורצה, עד שהיא רחוקה מספיק, והיא מתחילה לבכות כמו שלא בכתה בחייה, צועקת, נופלת, בוכה עם הגשם... וזה כל כך כל כך קשה..