ממזמן כבר דמיינתי את היום הזה ומה יקרה כשהוא יגיע, היום בו כל החלומות, הרצונות, הפנטזיות הכי פרועות יתנפצו לרסיסים קטנטנים, היום לו התכחשתי כבר שנה+ אבל ידעתי שהוא יבוא,שהוא יקרה מתישהוא,ולא אני זו שתעמוד שם לחוות את זה איתך. ביום שבו שומעים את הפעמונים מצלצלים במלוא כוחם, היום שבו אני זו שאמורה להיות שמחה ונרגשת, אך משום מה אני יהיה פגועה יותר מאי פעם. אשליות. זה מה שסיפקת לי, אשליות. רציתי להיות שם ולראות איך הרגע הזה קורה, אבל אני לא יודעת אם לשמחתי או לצערי, אני יהיה רחוקה מכאן, בעיקר מבחינה רגשית, אך גם פיזית. מוקדש לזה שאני מקווה שלא יקרא את זה, כי בעצם, מה הטעם?