משעלה בידי סוף סוף להשאיר את הבית נקי מכל חמץ ושאור בצהרי יום שלושה עשר בחודש ניסן, עלה בלבי עניין בדיקת החמץ. כשלעצמו הדבר איננו מורכב מדי, ואף אינו מייגע יתר על המידה, אך תמיד עולה תסכול מסוים מכך שעד שאדם מצליח לנקות את ביתו מן החמץ, הוא שב ומכניס חמץ לצורך הבדיקה. ייתכן לומר כאן דבר על דרך דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, שלמרות שניקה אותו אדם את ביתו מחמץ, הניקיון האמיתי יהיה כאשר ישוב ויתמודד עמו. ברם, אינני יודע אם דבריי כאן יסודם אמת או בדיה מלב.
עם דמדומי חמה הלכתי לבית הכנסת, ובתפילת ערבית היה מן החגיגיות, שכבר כילו כולם לכבד את בתיהם, ועבור כולם תהיה הבדיקה כמכה בפטיש. לאחר שסיימנו את תפילת "עלינו לשבח", נפטרנו איש מרעהו בברכת ערב טוב, וניגשנו איש למלאכתו, מלאכת בדיקת החמץ.
כיוון שאמרתי הבה ונתחכמה, וכיוון שלא היה איש מלבדי בבית באותו יום, הנחתי את י' חתיכות החמץ כשעוד היום גדול, וכעת גמרתי אומר למוצאם. נטלתי ידיי והוצאתי מן המגירה נר וחיברתיו בשעוותו לצלוחית. ברכתי, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ", ו"שהחיינו", וכיוונתי על פרי חדש, והתחלתי לתור אחר החמץ שהנחתי מבעוד יום.
פעמים מדמה האדם בנפשו, שיש לו שליטה במעשה ידיו, אך נסיון החיים מלמד שאין זו אלא אשליה. לאחר שנתגאיתי ואמרתי שלא תהיה לי כל בעיה במציאת החמץ, טפחה המציאות על פניי, ולא מצאתי שתי חתיכות, שנסתפקתי אם היו ראויות להתכבד, מפני שבזחיחות דעתי לא הקפדתי על חתיכות פחותות מכזית.
וכבר נשקה אשמורת ראשונה לתיכונה ולא מצאתים. הואיל וכבר כתבו הפוסקים דבמקרה דלא מצא, יבטל חמצו ויסמוך על כך, ביטלתיו באמרי נוסח "כל חמירא", על אף שלא זכרתי האם האמור הוא רק לפחות מכזית או אף ליותר. מאחר שבכור אני ואתחייב מחר בתענית, אם לא אפדה עצמי בסיום מסכת, הלכתי לישון בכדי שאשכים וכוחותיי יעמדו לי.
בחצי הלילה תקפוני ביעותי לילה, וראיתי עצמי מיושב עם בני ביתי, מסובין לשולחן ה"סדר", וכשביקשתי להוציא האפיקומן ממקום צפונו, לא מצאתי שם אלא את שתי חתיכות החמץ, שהחלו הולכות ותופחות, ואלמלא נעורתי היו בולעות אותי ואת בני ביתי חיים.
בלילה ההוא נדדה שנתי, ומשעלה עמוד השחר נטלתי תפיליי וטליתי ופסעתי לבית הכנסת. ומה נשתנה בוקר זה מכל הבקרים? שבכל הבקרים הכל באים להתפלל ואין איש בא לסעוד, הבוקר הזה כולנו סועדים. אחרי שסיימנו התפילה עלה בחור רך בשנים וסיים מסכת סוטה. תכף שיצא מפיו מאמר ברייתא דרבי פנחס בן יאיר, "וזריזות מביאה לידי נקיות", עלה בלבי זכרון החמץ, ונצטערתי שלא מצאתיו.
כששבתי לביתי חיפשתי אחר החמץ עד זמן ביעורו אך לשווא. בלית ברירה יצאתי את ביתי אל מגרש פתוח שבו הכל שורפים את חמצם, וביערתי אף אני את חמצי, וביטלתיו.
כשנעורתי כבר שקעה החמה, והחלו מסתדרים הכוכבים במשמרותיהם ברקיע. איש מבני הבית לא נותר, שכולם כבר פנו לבית הכנסת בליל התקדש החג. פניתי כה וכה וראיתי שהודלקו נרות יום טוב, וערוך השולחן, ואף הקערה כבר היתה עמוסה על כל מרכיביה, וכל השולחן שלם מלבד ההגדות. ניגשתי אל הספרייה להוציא את ההגדות. ושם, מונחות בקרן זווית ליד הספרייה, היו חתיכות החמץ. מוזר הדבר, שיום שלם היו חבויות הימני, ואפילו דימיתי בנפשי שהן אינן, ועכשיו הן כל כך גלויות, נראות ונמצאות, מאיימות ומפחידות.
כפיתי עליהן כלי, אך כל חג הפסח היה חמץ זה כנגד עיני, וציערני.
