[ליצירה]
אני זוכר את הפעם הראשונה שהיתה לי תובנה אמיתית
הסתובבתי במיטה מצד לצד,לא יכולתי להרדם התרגשות פנימית געשה בי
בכי וצחוק התחלפו לסירוגין
ולא ידעתי מה לעשות עם הידיים
אני זוכר שהייתי מעט מבוהל
לא הכרתי את עצמי כך ופחדתי שאחז בי טירוף
וכשהתובנה עטפה אותי נסכה בי שלווה שלא הרגשתי לפני זה בחיי,הרגשתי חופשי,כאילו שק של אבנים ירד מגבי,מבטני ומשקולת כבדה שוחררה מרגליי
רציתי להתקשר לכל מי שאני מכיר ולספר לו שהאסימון ירד ואני משוחרר
אבל השעה היתה שלוש לפנות בוקר ,דפדפתי בספר עם תמונות,נרגש מהמחשבות שסרבו להכנס לקווי ההגיון הרגשתי כמרחף
[ליצירה]
לא ממש ברור. למה דמעות? איזה תובנה?
דמעות - אין בהן טעם מר, לא בהם. המשפט השני חוזר על הראשון, וזה לא עובר טוב. והחריזה לא ממש מוסיפה. הייתי מציעה לנסות להבהיר את זה קצת. ואולי להעביר לקטגוריה של 'משפט אחד'.