פרק 17. סקרלט שכבה על גבה עיניה עצומות אבל עדיין ערה. היא פחדה. רגש שלמדה להכיר מקרוב במשך השנים רק גבר עם הרגע שחלף. אם אחיה לנשק היו רואים אותה ויודעים מה היא מרגישה עכשיו הם היו לועגים לה, היא יכלה לשמוע אותם: "האמיצה שבלוחמים מפחדת" או "מה קרה? החלטת להיות אישה או משהו?" היא הסתובבה על צידה מנסה לדחות את הרגשות והמחשבות, מנסה להשתיק את הקולות במוחה. את התסכול שבידיעה שהיא לא יכולה לעשות כלום. את הפחד לאב את המשפחה שזה עתה מצאה – את אביה. העצבות כרסמה הליבה על ארין שכבר מת ונקבר לפני שעות מעטות. אבל הרגשות והמחשבות לא יכלו להעלם בקלות והמשיכו לחזור אליה, סקרלט פתחה את עיניה והביטה אל האש שחממה את החדר. הייתה רק דרך אחת להשתיק את הרגשות והמחשבות. היא נכנסה לחדרו של הדוכס והתיישבה ליד מיטתו, כורעת על ברכיה למרגלות ראשו ומחזיקה בידו, הוא התעורר לפתע והשתעל, סקרלט הביטה בפניו. הוא הסתכל עליה וחייך חיוך מאושר. "ביתי היקרה" הוא אמר, לוחש "כמה אני שמח שאת פה, זה נותן לי את הרצון לחיות ולהחלים" סקרלט חייכה והחזיקה חזק בידו "אני הולך למות, סקרלט" "לא" היא אמרה בשקט "אתה תחיה" "אני מרגיש שזה זמני" הוא אמר "זה לא" היא טענה "אתה תחלים עד מחר בבוקר" "הלוואי וזה היה נכון" נאנח הדוכס והשתעל חזק יותר ממקודם "תבטיחי לי משהו, סקרלט" "מה?" היא שאלה וקרבה אליו את אוזנה. "הבטיחי לי שחרבך לא תהיה ידידתך היחידה" אמר הדוכס "תבטיחי לי שתנצלי את החוזק והעושר העתידני שלך בחוכמה, תבני ביית ומשפחה ותגני עליהם" "אם תמות – " אמרה סקרלט בטון מאיים " - אנטוש את החרב" ""לא, לעולם לא" אמר אביה "יש לך מתנה, סקרלט. מתנה של חיים ואת צריכה את החרב כדי לשמור על מתנה זו" הוא קרב את ידה האוחזת בידו לשפתיו ונשק לגב אצבעותיה ואז הביט ישר אל תוך עיניה ואמר "הבטיחי לי" "אני מבטיחה" אמרה סקרלט, דמעות מנצנצות מעיניה "אני מבטיחה" היא אמרה שוב והניחה את ראשה על חזהו של אביה מרגישה אותו מלטף את ראשה. "אני גאה בך, סקרלט" הוא אמר "גאה שאת ביתי, גאה שאת מי שאת, אמיצה שורדת וחכמה." "אני מפחדת" לחשה סקרלט עדיין בוכה "אני מפחדת לאבד אותך" היא נשמה עמוקות ואז נשפה בהפסקי התייפחות "אני לא רוצה לאבד את משפחתי" היא הרימה את ראשה כדי להביט בו וראתה שהוא ישן, היא קמה והביטה בפניו. בזקן בשפם ובקמטים. בשיער המאפיר ובנשימות הנכנסות ויוצאות מפיו. היא עמדה לפרוץ בבכי ורצה מחוץ לחדר. סקרלט רצה במסדרון, היא רצה מהאגף המזרחי של מגורי הדוכס לעבר האגף המערבי שם הייתה הספרייה. המקום היחיד שבו תוכל לקבל קצת פרטיות ובדידות, היא נכנסה פנימה וסגרה את הדלת מתייפחת מהבכי, הדמעות כיסו את פניה. היא השעינה את מצחה על הדלת והתייפחה, אחר כך גלשה על הרצפה, נופלת על ברכיה, כפות ידיה מכסות את פניה ומנגבות את הדמעות. היא שפשפה את עיניה מהדמעות, הסתובבה ונשענה על הקיר הקר שליד הדלת. 'מה קורה לי?' היא התייפחה 'למה ככה שכל הרגשות מציפות אותי, כשהכעס והעצבות ביחד מכרסמים בי' היא השליכה את אגרופה לצד, לקיר ופגעה בו בחוזקה, מאיימת להפיל אותו אילו רק יכלה. היא נאנחה והליכה את ראשה אחורה עוצמת את עיניה. הם הפסיקו לדמוע, העיניים הירוקות נפתחו לאט כדי לראות מולן אישה, לא אמיתית, כי אם על הקיר, על דף צהוב ישן וכמעט אכול. אישה מסורטטת בפחם שחור שכמעט ונראתה אמיתית. מאגי. אימא שלה. סקרלט הסתכלה על העיניים הסגורות של האישה הצעירה ולחשה ללא קול "עזרי לו" שפתיה זזו אבל הקול בקושי יצא, כאילו שלא אמרה כלום. עיניה של סקרלט נעצמו לאט לאט מעייפות ותשישות "עזרי לו" היא לחשה שוב ושוב עד שנפלה על הרצפה, על צד גופה השמאלי, ידה מושטת מתחת לראשה ורגליה מקופלות. שינה נפלה עליה. ערפל. ערפל כבר אפור ומדכא. נראה היה לסקרלט שעמדה במרכזו של הערפל כי לא ראתה כלום, היא שמעה קולות מוכרים. לא של אנשים כי אם של חפצים דוממים, נקישות חרבות, יריות חיצים, היא הסתובבה סביב עצמה כדי לקבוע מאיפה הם באים עד שהבחינה כי הם סביבה. בתוך הערפל. היא הושיטה את ידה לחרבה התלויה מאחורי גבה אלא שחרבה לא הייתה שם. לא היו עליה שום נשקים. היא לא לבשה את בגדי המלחמה שלה כי אם את השמלה הסגולה והארוכה. שיערה נופל על גבה, פזור ומבולגן. היא הרגישה מן צמרמורת של קור זוחלת על גבה, היא פחדה, פחדה לזוז, פחדה לנשום. היא ישבה על האדמה שהייתה יותר קרה מהערפל מקרבת את ברכיה אל פניה כשזרועותיה מקיפות את רגליה המקופלות מולה והשקיעה את ראשה ברווח שבין ברכיה לפניה והחלה לבכות מחוסר אונים. 'סקרלט' היא שמעה קול קרוב קורא לה 'סקרלט' היא שמעה את הקול קורא לה שוב והרימה את ראשה, לא היה איש מולה. 'סקרלט' הקול בא מאחוריה והיא הסתובבה באיטיות וראתה שם משהו מדהים. אישה מוקפת אור צהוב עמדה שם, האור קורן ממנה ורק פניה נראו ברורים לסקרלט, פניה של מאגי. 'אימא?' שאלה סקרלט, קולה מהדהד סביבה. 'שמעתי אותך בוכה, ילדתי' אמרה מאגי 'באתי לעזור לך, לעזור לו, לגבר שאהבתי' היא חייכה. 'הוא גוסס' אמרה סקרלט 'תוכלי להציל אותו?' מאגי לא ענתה היא חייכה ולאט לאט נמוגה עם האור, סקרלט ניסתה לגעת באור אבל הוא נעלם. שמה נקרא שוב אבל לא על ידי מאגי. היה זה קול אחר, קול גברי, ואז מישהו נגע בזרועה. סקרלט פתחה את עיניה בבהלה רק כדי לראות את הנרי כורע ברך מעליה ונוגע בזרועה. "פחדתי שלעולם לא תתעוררי" אמר הנרי ועזר לה להתיישב "הדלקתי את האש" הוא הוסיף "אני לא מאמין שנרדמת בחדר הזה. הוא קפוא כמו הקבר" "ראיתי את אימא שלי" אמרה סקרלט "כן, גם אני ראיתי אותה" אמר הנרי מביט לעבר הדיוקן של מאגי וחזר להביט בסקרלט. "לא" היא אמרה "ראיתי אותה בחלום" היא העבירה את ידה על פניה "ביקשתי ממנה לעזור לו" "למה את כל כך רוצה שהוא יחיה?" שאל הנרי "הוא בעצמו כבר לא רוצה לחיות" "הוא אבא שלי" הנרי עזר לה לקום על רגליה "אז מה?" הוא שאל בבוז "הוא רק עכשיו גילה שאת חיה" הוא הלך משם לעבר אח האש. "ואם אבא שלך היה מוצא אותך ואתה אותו?" היא שאלה, עדיין עומדת ליד הדלת "האם אתה היית נותן לו למות לו היה גוסס?" "הייתי נותן לו למות" אמר הנרי משלב את זרועותיו ולא מסתובב אליה "הייתי נותן למי שיצר אותי למות" "אפילו אם היה מתחרט על מעשיו?" היא שאלה מתקדמת לעבר האח. "אין חרטה לדבר אחד" אמר הנרי "וזה אונס. חוסר כבוד – " סקרלט התקרבה אל האש, אליו " – האכזריות, העונג של האונס מהמעשה והגרוע מכל – מה שנוצר מהמעשה הזה של עוולות" סקרלט עמדה ממש לידו רואה מזווית עינו את הכעס, את ניצוץ הכעס על כך שהוא חי. "מה קרה?" היא שאלה "מה קרה בלילה בו נוצרת?" "היינו בטירה שלנו בנורמנדיה" אמר הנרי מביט אל תוך להבות האש שבאח "ערב רגיל ושקט. באמצע הלילה הם באו, שודדים ופושעים קלטים, הם הסתערו על הטירה, היו הרבה חיילים ואבירים בטירה אבל לא מספיק כדי למנוע מכמה לחדור פנימה. אימי חשבה שהם בטוחים ויצאה מהמחבוא כדי להביא את תכשיטיה וזה מה שהוביל ללכידתה" סקרלט ראתה את הכאב בעיניו "הם הוברחו בסוף. אני נולדתי כתוצאה מאותו הערב. הדוכס, אביך, שנא אותי תמיד, אני לא זוכר פעם אחת שהתייחס אליי כאל בנו, אחיי אהבו אותי והתעלמו ממוצאי וכך גם אימי. על ערש הדווי שלה היא ספרה לי למה מי שקראתי לו 'אבא' שונא אותי והיא גם ספרה לי עלייך" "עליי?" שאלה סקרלט, ידעתי שהדוכסית ידעה שאני קיימת, היא אמרה לעצמה, אבל מה היא כבר יכולה לספר עליי? "'הממזרה של הדוכס', כך היא כינתה אותך" אהה, אמרה סקרלט לעצמה, מה עוד היא תוכל לספר עליי? "אז יש לנו כבר דבר אחד במשותף, סקרלט" הוא אמר עם חצי חיוך "שנינו ממזרים. ההבדל היחיד הוא שאת הולכת להיות עשירה ואני אומלל" "לא כל מי שעשיר הוא בהכרח מאושר" אמרה סקרלט, הוא נתן בה מבט שסקרלט טרם ראתה. הוא נראה כמחייך. כמו שהרוזן מדולש חייך אליה. היא הרגישה לא בנוח. "אני אלך עכשיו" היא אמרה והלכה לעבר הדלת, היא העיפה מבט אחורה, רואה שהוא עדיין מסתכל עליה ויצאה מהחדר. היא נכנסה לחדרו של הדוכס, הוא עדיין היה שם, בגופו וברוחו, שוכב על גבו ונושם. היא כרעה על ברכיה ליד ראשו ואחזה בידו, זו נראתה הדרך הטובה ביותר להחזיק אותו בעולם החיים. סקרלט חשבה על משהו שתוכל לעשות כדי לעורר אותו, כדי לעניין אותו להישאר בעולם החיים והחלה לספר לו סיפור מהחיים שלה. "פעם הלכנו לצייד" היא סיפרה לו "מורגן צ'ארלס ואני. זה היה יום חורף ואני זוכרת שכל האדמה הייתה לבנה משלג וכל ראשי העצים גם כן. הכול היה לבן ושקט. עקבנו אחרי צבי גדול ביער כשלפתע תקף אותנו דוב שחור גדול ומפחיד, אני זוכרת איך הרגשתי את הלב שלי קופץ לגרוני. מורגן ניסה להיות גיבור והסתער על הדוב עם שני פגיונותיו, הוא שרט את הדוב פעם אחת לפני שהדוב הניף את כף רגלו הקדמית וחבט בפניו של מורגן, שורט אותו ומפיל אותו בצד. אחר כך הוא ניסה לתקוף אותנו, את צ'ארלס ואני, צ'ארלס טיפס על עץ שהיה לידו במהירות והדוב צעד לעברי, ניסיתי לברוח ממנו אבל מעדתי על אבן שהייתה חבויה בשלג, מורגן לפתע החל לדקור את הדוב מאחוריו, הדוב צרח מכאבים ובהנפה אחת העיף את מורגן אחורה חמישים פסיעות אדם. אני יריתי בדוב מרובה החיצים שהצלחתי לשלוף בינתיים ויריתי בו כמה חיצים, ארבע בערך עד שהוא רץ לעברי וחבט בי כל כך חזק שגרם לשלושה שריטות על צווארי ולעוף באוויר. אני זוכרת שהתנגשתי במשהו ואז כשהתעוררתי הייתי כבר בטירה. צ'ארלס הרג את הדוב בסוף, ככה הוא סיפר לנו. מורגן ואני שכבנו הרבה ימים במיטה, מורגן איבד דם רב וריחף במשך מספר ימים בין חיים למוות אבל בסוף הוא שרד. תמיד תהיתי איך זה היה, איך עולם המתים נראה" "אספר לך כשאגיע לשם" אמר הדוכס פותח את עיניו, הוא הביט בסקרלט שהייתה מעט המומה "סיפור יפה" הוא אמר וחייך "אני מניח שזה לימד אותך לא להתעסק עם דובים גדולים ומפחידים" סקרלט חייכה. "איך אתה מרגיש?" היא שאלה. "אספר לך בבוקר" הוא השתעל "מניין הרגיעה? כל פעם שאת פה את לא רגועה כלל..." "אני לא יודעת" אמרה סקרלט "תישן עכשיו" היא אמרה, עדיין מחזיקה בידו, הוא לא התווכח ועשה כמצוותה. בבוקר כשסקרלט התעוררה, היא מצמצה בעיניה וראתה שהיא כבר לא אוחזת בידו של אביה. היא הרימה את ראשה, עיניה עייפות וסגורות למחצה. היא ראתה שהוא כבר לא במיטתו, היא הביטה סביב החדר וראתה אותו מתכופף ליד אח האבן מנסה להדליק את האש. "אבא?" היא קראה והוא הסתובב, צבע חזר לעורו, הוא כבר לא נראה חיוור ומזיע "מה אתה עושה?" היא שאלה קמה על רגליה ופסעה לעברו "אתה אמור לנוח" "היה לי קר" הוא אמר ממשיך במלאכתו "היית יכול להעיר אותי" היא אמרה מרגישה את הקור בזרועותיה "לא רציתי" הוא אמר והצית את האש באח שהתפשטה עד מהרה בין כל חתיכות העצים שהיו בתוך האח והזדקף. "חוץ מזה שאני לא יודע, אבל באיזה נס, אבל אני מרגיש הרבה יותר טוב" הוא בא לקראתה וחיבק אותה חזק. סקרלט שקלה במוחה אם לספר לו על החלום ועל מאגי. היא לא סיפרה לו, כי אולי זה היה נס שקרה בזכותה ואולי זה היה רק חלום... סקרלט לא סיפרה לדוכס אביה על החלום עם מאגי, לא היה צורך בזה עכשיו שהוא החלים כמעט לגמרי. היא המשיכה לעבוד באורוות כמו מקודם, ארין כבר לא היה איתה אז היא ירשה את כל העבודות הקשורות לאורוות. ניילס עזר לה במטלות פשוטות כמו לקיחה והבאה למרות שגם בזה היו לו ליקויים. סקרלט רכבה על רעם מדי יום בקביעות, נותנת לחיית הפרא קצת חופש ומרחב לרוץ ולהתפרע ביחד איתה. פוני, הסייח שנולד בסוף החורף גדל, אומנם עדיין לא היה סוס בוגר אך בכל זאת היה גדול יותר מבעבר. הוא הזכיר לה את ארין, הוא הזכיר לה את החיבה שארין נתן לסוסים, את הצורה בה גידל אותם.. באותו בוקר עבדה סקרלט בחדר הנפחות, מתקנת את פרסות הברזל של הסוסים שהתעקמו לעיתים עם הרכיבה שלהם והיה צורך ליישר אותם כדי שיוכלו להרכיב אותם שוב על הסוסים. הנרי נכנס לאורוות, סקרלט ידעה שזה הוא כשהיא שמעה את צהלתו הפראית של רעם כמו בבקרים הקודמים. הנרי רצה לרכוב על רעם כמו בעבר ועכשיו ניסה להתקרב אליו אבל רעם כבר לא הכיר אותו. בכל פעם שהנרי התקרב אליו רעם דחה אותו באזהרה פרועה, והפעם לא הייתה שונה. סקרלט שמעה, בעודה בחדר הנפחות, את הצהילה הפרועה כמו בבקרים הקודמים ואת הרקיעות של רעם באדמה. היא שמעה את הנרי מקלל ושמעה את צעדיו מתקרבים לעבר חדר הנפחות בו עבדה. הוא נכנס פנימה. "את מוכנה להסביר לי למה הוא ככה?" שאל הנרי זועם, סקרלט לא אהבה את הצורה שבה בחר לגשת אליה והחליטה להקניט אותו מעט. "למה מי איך?" היא שאלה מחזיקה בפרסת סוס בעזרת זוג מלקחי ברזל ארוכות וטבלה אותם במים. "רעם. ואל תשחקי את התמימה, את יודעת שהוא היה שלי ואת גנבת אותו ממני!" הוא האשים אותה. "לא גנבתי אותו" אמרה סקרלט בנחת "הוא עדיין שם" היא הניחה את פרסת הסוס על שולחן העץ הארוך ששימש כמשטח עבודה. "אני השארתי אותו נאמן. הוא היה נאמן לי לפני שבאת" "הו, בבקשה, הוא רק בהמה, אין לו אימונים, רק אלפון" היא אמרה מורידה את הכפפות והגלימה המלוכלכים מהעבודה. "הוא היה שלי!" קרא הנרי "למה אתה מתעקש להוכיח שאתה ילד קטן כשזה לא טעון הוכחה כלל?" היא שאלה ברוגע היא ראתה את זעמו עולה עם הסומק שבגרונו. זה שעשע אותה. שעשע אותה לראות איך היא מסוגלת להציק לו בקלות שכזו. "תחזרי בך" הוא דרש ותפס בזרועותיה, היא השתחררה ממנו, דוחפת אותו ממנה. היא הרימה דלי מלא מים קרים וזרקה אותם עליו "הנה" היא אמרה רואה את בגדיו סופגים את המים "זה יצנן אותך קצת" הוא הביט בה, קצת מופתע אבל לפתע הוא הסיר את המראה המעוצבן מפניו וצעד משם בשקט. בלי לומר מילה, הוסיפה סקרלט לעצמה, הוא יצא בלי לומר כלום. ברור, אמר לה קול אחר, מה הוא כבר יכול לומר? את הרי היורשת! מה יש לו? למה פעם הוא ילד טוב ואחר כך הוא ילד רע ומפונק? היא עמדה בפתח חדר הנפחות וראתה את הנרי צועד לעבר הטירה. בגדיו נוטפים מים. המראה קצת שעשע אותה כי הוא בקושי הלך מרוב שבגדיו נצמדו לגופו. מה קורה לך הנרי? היא שאלה את עצמה. למחרת לפנות ערב ביקש הדוכס מסקרלט להתאמן איתו בחרב, הם נפגשו בחדר האוכל הגדול, הרבט ניילס וכמה מהחיילים נכחו שם צופים בקרב שנראה להם מרתק. הדוכס נלחם עם חרב בעלת ידית זהב מצופה אודמים קטנים וזוהרים, החרב בהקה מניקיונה. סקרלט השתמשה בחרב שיו נתן לה, החרב היחידה שאהבה להשתמש בה שהייתה מוכתמת בכל כך הרבה הריגות. עכשיו היא הייתה מבריקה אבל המוות החתים אותה לנצח. הדוכס הניף את חרבו באוויר וסקרלט בלמה אותו, היא הסתובבה הצידה ותקפה אותו, היא החטיאה בכוונה כי היא יכלה בקלות לנעוץ את חרבה בצידו. "את רואה?" הוא אמר "אני לא כל כך גרוע" הוא חייך. "החטאתי בכוונה" אמרה סקרלט מורידה את חיוכו, היא הניפה את חרבה לעבר מותניו, הוא בלם את התקפתה ותקף אותה בחזרה, מחטיא. "אתה לא מתאמץ" אמרה סקרלט מניפה את חרבה בחוזקה, הוא עף אחרוה חצי מטר ונפל על ישבנו, סקרלט שיחקה עם חרבה. "אני לא רוצה לפגוע בך" הוא אמר, היא חייכה וכשהוא קם היא תקפה אותו בדקירת חזה, הוא זז הצידה בדקה האחרונה בגלל שסקרלט חיכתה קצת שיקלוט מה היא עושה ויגן על עצמו, אבל שהוא נשען אחורה היא ניצלה את ההזדמנות לסובב את רגלה מתחת לרגליו והוא נפל על גבו. כמה חיילים רצו כדי לעזור לו אך הוא סימן להם בידו שיעצרו במקומם. הוא קם על רגליו ותקף אותה, מניף את חרבו לעבר ראשה, הוא הניף את חרבו למעלה בצד ימין, היא נשענה לשמאל והוא החטיא, הוא הניף את חרבו לצד שמאל והיא נשענה לימין, הוא שוב החטיא. היא הניפה את חרבה מתחת לחרבו פוגעת בידיתה של החרב, גורמת לדוכס לעזוב את החרב הארוכה, החרב עפה באוויר מההנפה של סקרלט, סקרלט תפסה אותה כשנפלה בידית "זה היה מרשים" אמר הדוכס וסימן לכל הנוכחים למחוא כפיים. "אני רואה שאתה מחלים טוב" אמר הרבט צועד לעברם, גלימותיו מרשרשות אחריו "כנראה שבאמת היה כאן נס" הוא חייך לעבר סקרלט שהשיבה לו חיוך. "מה איתך הרבט?" שאל הדוכס "מה דעתך גם כן להרים את החרב ולהתחיל בדו קרב משעשע?" "לצערי לא, ידיי לא מספיק חזקות בשביל החרב" הוא התנצל "חוץ מזה שידיי מעדיפות לתת חיים ולא לקחת אותם" "אני מבין" אמר הדוכס "אתה בטוח שאתה לא רוצה?" "בטוח" לחש הרבט וניגש חזרה להיכן שעמד בין הקהל. סקרלט החזירה את חרבה לתוך הנדנה "מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" היא שאלה "אני חושב שאני אשאר עם החרב" הוא אמר "אבל את תבחרי בנשק אחר, את יותר מדי טובה עם החרב" "אם אתה מתעקש" היא אמרה ושלפה את פגיונותיה מתוך החגורה, שני חרבות קצרות וקלות יותר מהחרב. הבעיה עם פגיונות נגד חרבות, מלבד שהחרב חזקה יותר, היא שהפגיונות דורשות מיומנות עם שני הידיים, היתרון הוא שאם היריב איטי – כמו הדוכס – אז הפגיונות יעילות כי אפשר להגן באחד ולתקוף בשני מה שמצריך את זהירותו המרבית של בעל החרב, במקרה הזה – הדוכס. הנרי פסע פנימה ונעמד ליד הרבט, בשטח החדר הגדול עמדו סקרלט והדוכס והחלו להילחם. "כמה זמן זה ימשך?" שאל הנרי. "עד שהדוכס יאמר ככה" אמר הרבט "או עד שסקרלט תהרוג אותו ואני מוכרח לציין שהסיכויים לכך הם טובים מאוד" הוא חייך וקרץ. הנרי הלך בין חייליו מביט לעבר השניים שנלחמו. הדוכס תקף וסקרלט הגנה, היא תקפה אותו בחזרה. הנרי ראה כי היא חסה על חייו פעמים כה רבות במשך הקרב הזה בלבד שהנרי התחיל לחשוב שהדוכס ביקש ממנה לעשות את זה. בסופו של הקרב הדוכס נכנע, לא היה לו עוד כוח להילחם בסקרלט הצעירה והחזקה. "אני חושב שאני מוכרח להודות – " הוא אמר קם מהרצפה אחרי שמעד מתשישות " – שאני לא צעיר כמו שהייתי" הקהל שוב מחא כפיים. הנרי פסע לעבר השניים במרכז החדר בדיוק כשסקרלט הכניסה את נשקיה לחגורתה. "את חושבת שזה רעיון טוב להכניס אותם עכשיו?" הנרי שאל אותה. "עדיין כועס על הבוקר?" שאלה סקרלט בחיוך, נזכרת במראה המשעשע. "מה קרה?" שאל הדוכס את סקרלט שעמדה מעט מאחוריו "הנרי חטף התמוטטות עצבים הבוקר" אמרה סקרלט "כי גנבתי לו את הסוס" "אה, רעם" "כן, רעם" אמר הנרי "ואחר כך פגעת בי קשות" הוא אמר ידיו משולבות על חזהו "ואת תשלמי על כך" "זה נשמע לי כמו תיגר" אמרה סקרלט נעמדת מולה, הדוכס זז הצידה, מפחד משפיכות דמים. "אז שיהיה תיגר" אמר הנרי "תקבע זמן" אמרה סקרלט משלבת גם כן את ידיה. "מחר בערב" הוא אמר "מוסכם" "בסדר" שניהם שמטו את ידיהם ופנו לעבר שני קצוות החדר, הוא לימין והיא לשמאל, בשני הכיוונים היו דלתות שהובילו מחוץ לחדר האוכל. הרבט ניגש לעבר הדוכס והביט בשניים יוצאים מהחדר "ואתה טוען שאין שום דבר משותף בהם" הוא חייך ויצא מהחדר הגדול, הדוכס נשאר עם פה פעור כמה רגעים... מלודי פירקה את שיערה של סקרלט, השיער האדום והארוך גלש על גבה ובסופו נשארו לו כמה תלתלים יפים. "אז הנרי הזמין אותך לדו קרב של כבוד" אמרה מלודי לאחר שסקרלט סיפרה לה את מאורעות היום, איך שהיא נלחמה עם הדוכס, שפכה מים קפואים על הנרי והוא טען שזה פגע בכבודו והזמין אותה לדו קרב "הוא העניש משרתים על פחות מזה" אמרה מלודי. "אני לא משרתת" אמרה סקרלט "אבל אם היית רואה את מה שאני ראיתי היית תמהה מה עבר עליו" "מה כוונתך?" שאלה מלודי בטון מבולבל "הצורה שבה ניגש אליי ואיך שהוא מיד הסכים על דו קרב ממש בלבל אותי ואפילו לא חשבתי על זה כי מיהרתי לצאת משם כבר" "איך הוא אמר את זה?" שאלה מלודי "בצורה קטנונית מדי. הנרי חכם, הוא לא ילד קטן, זה כאילו שהוא רצה שמשהו כזה יקרה, משהו שיוביל לדו קרב בינינו" "למה שיעשה את זה?" שאלה מלודי "למה שלא פשוט יזמין אותך לאימונים" "כי זה לא מה שהוא רוצה, הוא לא רוצה להתאמן" "אז מה הוא כן רוצה?" שאלה מלודי קולעת את השיער האדום בצמה ארוכה וקושרת את סופו בחוט חום דק. שאלה טובה, אמרה סקרלט לעצמה, מה הוא רוצה? אולי הוא רוצה להרוג אותי מבלי להיענש על זה. לפתע זה הכה בה. אולי הנרי אחראי לאוכל המורעל, אולי הוא קיווה להרעיל אותי אבל במקומי אכל הדוכס... אם זה המקרה אזי שהוא שחקן טוב. "את זה נברר מחר" היא ענתה למלודי בסוף, לא משתפת אותה במחשבותיה, היא קמה מהמיטה, חלוקה הלבן מתיישר על גופה "מוזר" היא אמרה לעצמה. "מה מוזר?" שאלה מלודי מלטפת את בטנה הנפוחה. "כשבאתי לפה בראשונה רציתי להיפטר מהחרב, מצאתי סיפוק באורוות ולא רציתי להרוג יותר, אבל עכשיו, אני לא כל כך בטוחה שאני מוכנה ושזה הזמן לפרוש מחיי החרב" היא נעמדה ליד האח "הדוכס אמר לי להיצמד לחרב. אבי בעצמו שיבח אותי על אמיצותי. אבל עלי לתהות, האם זו אמיצות?" היא הסתובבה להביט במלודי "האם אמיצות פירושה לעמוד לבד מול כל העולם עם חרב או האם זו רק טיפשות? איך מגדירים אומץ?" "אני חושבת שאומץ הוא דבר שמוכח לא רק ממעשה כי אם מרגשות. אמיצות זה כשאדם עושה מה שהוא בדרך כלל לא היה עושה, שהוא מתגבר על הפחדים הפנמיים שלו, מתגבר על הרגשות של פחד ועצבות וממשיך לחיות" מלודי הגדירה את זה טוב, חשבה סקרלט לעצמה. היא תמיד ראתה את מלודי כנבונה ובעלת חוכמת חיים, סקרלט חייכה, היא המשיכה לחייך גם אחרי שמלודי יצאה מהחדר אבל עדיין נותרה השאלה במוחה. 'האם אני אמיצה?' הנרי חיכה לסקרלט בערב בחדר האוכל הגדול, האנשים אכלו שם את ארוחת הערב שלהם אבל הנרי לא יכל לאכול, הוא לא היה לחוץ, אבל הוא רצה להיות ערני. כן, הוא ביים את הכול, הוא בכוונה התרגז על סקרלט ביודעו את תגובותיה מראש. הוא התרגז עליה בגלל רעם, שיחק את הזועם והכועס טוב מאוד ולא זז ממנה עד שעשתה מעשה כל שהוא שלפיו יוכל לקרוא עליה תיגר. היא זרקה עליו את הדלי שבו היו המים קפואים כמו קרח. גורמת לו לבושות גדולות יותר משציפה ואחר כך קרא עליה תיגר ביודעו שהיא תסכים, הוא עשה את כל זה כדי לברר עד כמה היא טובה, הוא ידע שהיא חכמה, עכשיו הוא רק היה צריך לדעת עד כמה היא חזקה. כך יכול היה לדעת אם סקרלט תוכל לעזור לו לברר מי בדיוק רוצה אותו מת ולמה. סקרלט נכנסה לחדר האוכל הגדול. היא לבשה את שמלתה הרגילה, על גבה תלויה החרב ועל תוניה היו הפגיונות בתוך החגורה. הנרי לבש את בגדיו הרגילים גם הוא, מכנס גברי צמוד בצבע חום כהה, מגפיים שהגיעו לו עד הברך קשורים בחבל עבה כדי שלא יפלו מרגליו וחולצה לבנה דהויה רחבה ללא ברדס. הוא היה חגור רק בחרב ארוכה ובסכין. כל הנוכחים לפתע שתקו כשראו את השניים עומדים זה מול זו בהפרש של צעדים מעטים. "האם זה הכרחי להילחם מול כל האנשים האלו?" היא שאלה "את מפחדת, סקרלט?" הוא שאל כמקניט "ממך? אתה בטח צוחק" ובזה הם צעדו אחורה זה מזו ושחפו את חרבותיהם, סקרלט עמדה בתנוחת לחימה כשרגלה השמאלית מאחוריה והחרב במאוזן מעל ראשה, חוד הלהב כלפי הנרי. הנרי עמד בפישוק רגליים, חרבו למטה מוחזקת בשני ידיו ממוקמת אל הרווח שבין שני רגליו. הנרי תקף, סקרלט הגנה על עצמה והחרבות התנגשו. שני הלוחמים מחזיקים חזק ודוחפים זה את זה. סקרלט ראתה ניצוץ בעיניו של הנרי ודחפה את עצמה אחורה ממנו, דוחפת אותו גם תוך כדי. היא תקפה אותו בחזרה, החרבות הונפו למטה ולמעלה, ההתנגשות שלהם יוצרת רעש חוזר ונשנה בקצב שונה כמו תנגינה ללא תווים. הנרי לא הצליח לעמוד בקצב של סקרלט, היא הייתה מהירה והיא כבר תכננה את כל המהלכים שלה, מה שהפך אותה ללוחמת חכמה במיוחד. במכה אחת, שהוא לא צפה, היא הצליחה להפיל את חרבו, הוא הסתכל עליה, חייך, ויצא מהחדר עם גב זקוף. לא מושפל כלל, חשבה סקרלט לעצמה, היא הרימה את חרבו, מתעלמת ממחיאות הכפיים של הצופים ורצה אחרי הנרי. "הנרי!" קראה סקרלט, רצה אחריו בפרוזדור, הוא עצר והסתובב לעברה. "ובכן, יפתי האדמונית" הוא אמר בחיוך "נראה שאת יותר טובה משציפיתי" "מספיק עם המשחק הזה" אמרה סקרלט ניצבת מולו, מחזיקה בשני החרבות "אילו באמת היית נלחם על כבוד לא היית נותן לי לנצח בקלות שכזו. לא היית נכנע כל כך מהר. לא הייתי מצליחה להביס אותך ולא היית מחייך, קרוב לודאי שהיית מתאבד" הוא חייך חיוך גדול שגילה את שיניו "תפסיק עם החיוך המטופש שלך. מה הולך כאן?" "רק רציתי לראות עד כמה את טובה" הוא אמר ושילב את זרועותיו על חזהו. "היית יכול להתאמן איתי ולהיווכח בזה, או שזו הייתה טרחה רבה מדי בשבילך? או אולי השפלה להיות מובס על ידי לוחמת כמוני באימונים פשוטים?" "טוב, אני רואה שנפגעת" "בהחלט נפגעתי" היא קראה "אתה – " היא לפתע קלטה שהניצוץ בעיניו הוא שעשוע "האם אתה מקניט אותי?" "לא הייתי חולם לעשות את זה" הוא לקח את חרבו מידה, מקל על המשקל שהיא נשאה "חברים?" הוא שאל מושיט את ידו הימנית ללחיצת יד. סקרלט הכניסה את חרבה לנדן שהיה תלוי על גבה. "טוב, בסדר" היא לחצה את ידו "חברים, אבל אני עדיין כועסת עלייך" "כמובן. מה דעתך להטביע את הכעס הזה בתוך חבית שיכר?" "רק אם אתה תטביע את שלך גם כן" אמרה סקרלט מחייכת. כעבור שעה ישבו סקרלט והנרי בין הסועדים בחדר האוכל הגדול לידם חבית יין שיכר ובידיהם גביעים חצי ריקים. הנרי לגם את כל היין שנותר בגביעו בלגימה אחת והסובבים אותם הריעו לו. "תודי בזה" הוא אמר לסקרלט, קולו מתגלגל משכרות "גברים יכולים לעמוד בשכרות יותר מנשים" הסובבים צחקו. סקרלט רק חייכה, פניה אדומות וראשה מסתחרר, היא לגמה את שארית היין בלגימה אחת אף היא ומלאה אותה שוב. הנרי ראה איך כולם מריעים לה ומילא את שלו גם כן. הם שתו את היין ביחד. "זה קצת מדאיג" אמר הדוכס מסתכל על השניים עורכים תחרות שתיה. "למה?" שאל הרבט "מה כבר יכול לקרות?" אולי הם יתחילו להלחם מתוך שיכרות, הוא אמר לעצמו, ואז הם יהרגו אחד את השני ואז אני אסיר שני מכשולים בבת אחת... "זה כבר קרה" אמר הדוכס "הם נלחמים ואחר כך נהנים, הם כועסים ואחר כך צוחקים, אדם צריך לדאוג במצב כזה" "כן" הסכים הרבט בטון ציני "לא נוכל להרשות לעצמנו קצת שקט ושלווה נכון?" הדוכס לא הקשיב לו. סקרלט שתתה עוד גביע, שני טיפות זלגו מזווית פיה וכשהיא גמרה לשתות היא נשמה עמוקות, ראשה הסתחרר והיא אחזה חזק בשולחן על מנת לייצב את עצמה, ראשה הפסיק לסתחרר קצת. "אני חושב שאני אנצח" אמר הנרי ממלא את כוסו, היא אחריו "לא נראה לי שתשרדי עוד כוס" הוא לגם את שלו עד תומו. חייך, צחק קצת ואז נפל ראשו על השולחן בחבטה קלה. "מה אמרת?" שאלה סקרלט מתגברת על הקולות של האנשים שסבבו אותה, היא שתתה את הכוס שלה ואז קמה ממקומה, היא מעדה ואז מישהו תפס בה. היא הסתכלה לעבר המציל שלה ומצאה שם את מלודי. "אני חושבת ששתית מספיק ללילה אחד, סקרלט" היא אמרה גוררת את סקרלט לעבר היציאה. "תיזהרי" אמרה סקרלט "את גורמת לחדר להסתחרר" מלודי תמכה בזרועה של סקרלט, מובילה אותה מחוץ לחדר האוכל הגדול והמרעיש. "איפה הנרי?" שאלה סקרלט "עוד לא ניצחתי אותו..." "ניצחת אותו, סקרלט. הוא התעלף על השולחן" מלודי הובילה אותה במסדרון המואר אור לפידים. הם ירדו חמישה מדרגות למטה והגיעו לקומת המשרתים. "כל הכבוד לי" אמרה סקרלט משבחת את עצמה "לאן את לוקחת אותי?" "לחדר" "של מי?" "שלך" הם עצרו מול דלת עץ גדולה ומלודי פתחה את הדלת משעינה קודם את סקרלט על הקיר כדי שלא תיפול לה על הרצפה. אחר כך היא סחבה אותה פנימה. סקרלט התנגשה בקיר עם כניסתה אך מיד התאזנה והחזיקה בראשה. "את שיכורה סקרלט" אמרה מלודי, קצת משועשעת מכל העניין. "אל תשקרי" אמרה סקרלט "הרוזן היה שיכור, הנרי היה שיכור, אני – " היא הושבה על ידי מלודי על המיטה "אני –" היא חפשה משהו לומר בעוד מלודי מורידה את נעליה מרגליה. "את שיכורה סקרלט" אמרה מלודי ועזרה לסקרלט לצאת משמלתה "באמת?" שאלה סקרלט בקול תמים "גם את שכירה מלודי?" "לא" אמרה מלודי "אז איך את יודעת שאני שיכורה?" "בגלל שאני לא" אמרה מלודי מדגישה את המילה 'בגלל'. היא השכיבה את סקרלט וכיסתה אותה בשמיכת פרווה חמימה "לילה טוב סקרלט" "הממ" השיבה סקרלט, פירושה היה 'גם לך' או 'איזה לילה טוב בראש שלך?' מלודי אהבה לחשוב שזה הראשון אבל השני גרם לה לגחך קצת. הייתה זו הפעם הראשונה שהיא ראתה את סקרלט הקשוחה שיכורה והיא ממש שועשעה מזה. מלודי חייכה ויצאה מהחדר סוגרת את הדלת אחריה... למחרת בבוקר, סקרלט קמה עם כאב ראש גדול, למזלה מלודי עמדה שם עם קערת מיים קפואים. "זה לא יעזור להעלים את הכאב" היא אמרה לה "אבל לפחות זה ירגיע אותו קצת" היא הציבה את הקערה על שרפרף עץ נמוך ליד מיטתה של סקרלט. סקרלט אחזה בקערה בשני ידיה וטבלה את ראשה בתוך המיים כמה שניות, את כל פניה וקצת משערה, כשהיא הוציאה את ראשה היא נשמה עמוקות, מלודי הושיטה לה פיסת בד עבה כדי שסקרלט תוכל להתנגב. "אה" אמרה סקרלט מסתכלת על מלודי "עכשיו את עומדת לבד ולא ביחד עם תאומתך..." "את זוכרת מה קרה אתמול בערב?" שאלה מלודי "ברור" ענתה סקרלט "הנרי ואני ניהלנו דו קרב לאיזו מן לוחמת את מחשיבה אותי?" "חוץ מזה" אמרה מלודי "את זוכרת את תחרות השתיה?" סקרלט הפנתה את מבטה לקיר מנסה להיזכר. "אני זוכרת שהנרי ואני שתינו המון, אבל – תחרות שתיה?! את בטוחה?! אני זוכרת ששתיתי שניים שולשה כוסות ואז – " היא הביעה מבט מבולבל " – אני לא זוכרת מה קרה אחר כך" "נסי שלושים ומשהו גביעי יין שיכר" אמרה מלודי "מה?!" "כן, אחרי הכוס העשירית ביקש הנרי שיביאו לו את כל החבית" "אני לא זוכרת את זה" "שתיתם חמישית מהחבית לפני שהנרי התעלף ואת ניצחת" "ניצחתי?!" סקרלט באמת לא זכרה את זה. דפיקה נשמעה בדלת. סקרלט מיהרה ללבוש חולצה לפני שהנרי פתח את הדלת "לא זכור לי שאמרתי שאתה יכול להיכנס" היא אמרה. "ובוקר טוב גם לך, סקרלט" הוא אמר בחיוך "את נראית נורא" "תראו מי מדבר" אמרה סקרלט רומזת על שיערו השחור שחלקו עמד למעלה וחלקו נטה לצדדים כאילו הפך לאבן בשנתו. מתחת לעיניו עיגולים שחורים ובגדיו מקומטים ולא מסודרים על גופו, חלק מחולצתו בתוך המכנס וחלק לא. "חשבתי שאולי תוכלי לעזור לי היום" הוא אמר וחיוכו גבר. "במה?" שאלה סקרלט "ולמה החיוך?" הדוכס רץ במהירות במסדרון לעבר חדר האוכל וראה כי הדבר נכון, סקרלט מלמדת את הנרי. היא למעשה ובמעשה לימדה אותו כל מיני טריקים עם החרב שלה. הדוכס נעמד ליד הרבט. "תגיד לי שהם עדיין שיכורים מאתמול בלילה" אמר הדוכס "לפי דעתי – " אמר הרבט " – הם שיכורים במצב פיקח" סקרלט בדיוק לימדה את הנרי איך להעיף חרב מידו של יריב בדו קרב. "אני מבולבל" אמר הדוכס. זו התפתחות בלתי צפויה, הוא אמר לעצמו, לא ציפיתי שהם ילמדו לחבב זה את זו אלא אם כן... הוא לפתע פער את עיניו, הנרי החכם הזה, הוא גיחך לעצמו, הוא מנסה לכבוש את ליבה של היורשת שלי... הוא הסתכל על השניים נלחמים זה בזה באימונים. "הצעירים של היום" נאנח הרבט. אני בהחלט מקווה שהנרי לא יחזר אחריה, הוא אמר לעצמו, שלמו לי והבטיחו לי הרבה כדי שהנרי לא יהיה כאן, הם לא ישמחו לגלות שלא רק שהוא חי ושהדוכס מצא את היורשת לבית אגאמאר אלא שעכשיו לא תהיה להם שום אפשרות להגיע למעמד אליו הם שואפים להגיע – לדוכסות... "אף אחד לא מבין אותם" אמר הדוכס נד בראשו, מגחך לעצמו. אני מקווה שהוא יודע עם מי הוא מתעסק, זו כבר לא ליידי כמו סלסט, סקרלט היא לוחמת, גודלה כאחת והיא תגן על עצמה. סקרלט הראתה להנרי איך היא משחקת עם שני חרבות והוא הרשם. "מאיפה למדת את כל זה?" הוא שאל "מעולם לא ראיתי לוחם עם כל כך הרבה טקטיקות של לחימה" סקרלט הזכירה לו מישהי. מישהי שהוא וג'ון ראו באחד מפלישות הוייקינגים. אישה לוחמת שהשתלבה עם הגברים בקרב. טובה כמוהם בחרב. "חלק מגאריק" ענתה סקרלט "הרוב ממנו, בעצם. קצת מצ'ארלס קצת מג'וניור ועוד קצת ממורגן והתאומים. אבל בעיקר מגאריק ומיו" הנרי חייך וכך גם סקרלט. סקרלט שכנעה את הנרי לעזור לה באורוות, אולי בגלל שאחרי שספרה לו שניילס עובד איתה זה שכנע אותו שהסוסים בסכנה. הוא דרש מניילס להיות אחראי להביא אוכל לחיילים. עבודה פשוטה שלא דורשת הרבה שכל ולא מעמידה אנשים בסכנה. בדרך כלל. סקרלט לימדה אותו את עבודת הנפחות, היא עמדה איתו בחדר הנפחות שניהם לבושים בגלימות וכפפות יד גדולות שלבשו החיילים בקרב כדי שלא ייכוו מהמתכת הלוהטת, היא לימדה אותו איך לתקן את פרסות הסוסים. היא לימדה אותו את כל התהליך: חימום המתכת באש עד שתהיה רכה אבל לא נמסה ואז לחבוט עליה בפטיש כדי ליישר אותה, אחר כך יש לטבול אותה במים ולחכות עד שתצטנן. "נשמע כמו הדרך להרגיע אותך" העיר הנרי והיא הרימה לעברו את המלקחיים הריקות כאילו רוצה להכות בו "לא התכוונתי" הוא התגונן והם צחקו. סקרלט גרמה לכך שהנרי יוכל לרכוב על רעם שוב, בעצם, גרמה לשניים להשלים אחד עם השני. כמובן שהנרי היה חייב ליפול כמה פעמים מגבו של חית הפרא עד שלבסוף רכש את ידידות של הסוס. כך שלבסוף לא היה זה אמונו של הסוס להנרי כי אם אמונו של הנרי לסוס. "הנרי גם עזר לסקרלט לשפץ את האסם – האורוות. הם ביחד תקנו את הדלתות של התאים שסוסים מסוימים, כמו רעם, שברו והרסו בבעיטותיהם. הם גם תקנו את הגג בהוסיפם עוד חציר ועץ על הגג מפני גשמים קלים. הנרי נפל פעם אחת מהגג, החליק למטה אל תוך בריכת בוץ וכשסקרלט צחקה עליו מלמעלה היא גם כן נפלה בהחלקה אל תוך הבוץ כך שהיה תורו של הנרי לצחוק... "אני לא מאמינה" אמרה אנה מעבירה חוט ומחט בשמלה הקרועה של סקרלט "אף פעם לא פגשתי עלמה שמסוגלת להרוס שמלה עשרה פעמים בשבוע אחד" "נראה שנצטרך לתפור עוד שמלות" לחשה מלודי מתקנת את השמלה השנייה של סקרלט שהייתה מלאה כתמי בוץ "זאת אכלה כל כך הרבה בוץ ולכלוך שהיא כבר לא תתאים לעלמה צעירה" "נראה שנצטרך לתפור לך עוד שמלות גבירתי" אמרה אנה לסקרלט שעמדה במרכז החדר בחולצתו הארוכה של ג'ון שהגיעה עד לברכיה "לפני שהבגד הזה – " היא הצביעה על לבושה הנוכחי של סקרלט " – יהיה הבגד היחיד שתוכלי ללבוש שלא קורע מוכתם או כל דבר אחר שאת מעוללת לבגדייך" "זו לא אשמתי!" התגוננה סקרלט "ובכן, זו בהחלט לא אשמתנו" אמרה אנה "אנחנו רק מנסות לעזור" אמרה מלודי "טוב, בסדר" נכנעה סקרלט "אז מחר נקדיש את היום לתפירת שמלות" אמרה סקרלט "יש" לחשה אנה "אחרי שאגמור את העבודה באורוות" הוסיפה סקרלט "אבל זה יהיה רק לפנות ערב" אמרה מלודי "נכון" חייכה סקרלט ודפיקה נשמעה על הדלת. "אני אפתח" אמרה מלודי וקמה ממקומה ניגשת לפתוח את הדלת. "לורד הנרי!" היא קראה כשראתה אותו בפתח. היא כבר לא קראה את שמו ביראה, היא, בזכות סקרלט, למדה לחבב אותו. היא הסתובבה לעבר סקרלט והנרי נכנס פנימה. "מלודי" אמרה סקרלט חושבת על דרך לגרום לשני חברותיה לתת לה קצת יחידות עם הנרי "אולי תקחו את התפירה והתיקונים לחדרכם?" אנה ומלודי הבינו את הרמז ויצאו מהחדר עם כל התפירה. סקרלט שמעה את אנה מצחקקת לעצמה. "אני רואה שהספקת להרוס את שמלותייך" אמר הנרי "בזכותך" אמרה סקרלט מתיישבת על המיטה "מה אתה רוצה?" "אני רוצה לבקש ממך עזרה במשהו חשוב" הוא אמר והתיישב ליד האח, מולה במרחק חמישה עשר פסיעות "את זוכרת כשהותקפתי ביער?" הוא שאל. "כן" אמרה סקרלט מסגירה את עצמה, כשהיא הבינה את זה היא ניסתה לחפות על זה "כלומר... שמעתי על זה, בגלל זה אני זוכרת" "את לא צריכה לשקר, אני כבר יודע שזו היית את" הוא חייך "ובנורמנדיה כמעט נרצחתי, שמעת על זה גם נכון?" "כן. אבל, איך ידעת שזו אני?" "קודם כל תני לי לגמור את זה. הותקפתי פעמיים, כמעט נרצחתי בטירתה של אחותי ופה כמעט הורעלתי, משום מה אני לא חושב שיש איזה שד בשליחות השטן כדי לגרום לי למות" "מה כוונתך?" "כוונתי היא שכל זה לא היה צירוף מקרים. מישהו רוצה אותי מת" "הדוכס חשב ככה גם. הוא חשב שזה קרוב משפחה מתוסבך בחובות שרוצה את הירושה שהובטחה לך" "כן" אמר הנרי וגיחך "אני מוכרח לציין שהחוזה שאביך עשה בחשאי עם מלך אנגליה בהחלט הוכיח יעיל או מטריד כי כולם חושבים שאני היורש והם לא חושבים עלייך או על סלסט" "אז מה אתה רוצה?" "שתעזרי לי לגלות מי הרוצח" אמר הנרי "כולם יודעים שאני עדיין בחיים ומישהו רוצה אותי מת ואני רוצה לגלות מי" "אתה חושב שהוא יתקוף שוב?" "אני בטוח בזה" הוא אמר וקם ממקומו פוסע לעבר הדלת כשהגיע לשם הוא נזכר במשהו ושלף אותו מכיסו. חבילה קצרה ודקה עטופה בבד שק חום וזרק אותו לעבר סקרלט. היא תפסה אותו בשני ידיה. "ככה ידעתי" הוא אמר ויצא מהחדר. סקרלט הוציאה את תוכן החבילה, מגלה ארבעה חיצים. כולם זהים, כולם שלה. היא צחקה לעצמה. היא ירתה שלושה חיצים ביער ואחד באורווה לעבר הנרי. הוא בטח אסף אותם והשווה אותם. ברור שהוא ידע, היא לחשה לעצמה וחייכה...