לפניי עומדים מדפי הספרים, מוכרים עשרות דפים מלאי מילים, כיתובים זרים, קרובים, דוברי שפת אמי שפתם של אחרים, השראות. ואני, נתקעת. לא מצליחה לכתוב. מוחקת סיפורים מהאוסף מילים לא משלימות מילים אחרות תקיעות. רוצה שיבוא לי פרץ של רגשות כמו בשעות כתיבתי היפות לתקתק מילים ועוד מילים ועוד מילים לתת להן ניחוח לשקר לעצמי או לומר לי את האמת להבין דברים דרך המילים בינתיים אני מוחקת עד סערת הרגשות הבאה. לפני שלושה חודשים לפני שלושה חודשים עמדתי בדלת מוכנה לצאת למסע שישנה את חיי לידי עמדה מזוודה, כרטיס טיסה מוכן מסמכים של אוניברסיטה בגדים לחורף קר, במקום שבו חשבתי אז שאני רוצה לבלות את חיי. לפני שלושה חודשים ציירתי לי מחווה מתוקה בנויה מעשרות של שניות שאירעו בבית החדש שהקמתי רחוק. מחוות שלא קשורות לשום דבר. חלולות. פתאום- משהו השתנה המזוודות כבר לא נראו לי העיר ההיא כבר לא הייתה דומה למה שזכרתי החלטתי להיות כאן. עמדתי בדלת והבטתי בארבעת הקירות של בית ילדותי הבנתי שלכאן אני שייכת וכאן אני צריכה להיות. לפני שלושה חודשים פחות שבוע החזרתי את המזוודות למקומן מתחת למיטה את הבגדים קיפלתי בארון החזרתי את הסיפורים למחברת. ליומן. והמסע שלי נגמר. אין לי סיבות להסביר אני לא מצטערת אפילו מרגישה הקלה שאני נשארת. ואני כאן. בגלל שיר לפני שפצע יום גרמת לי להיזכר ככה במשלוח מכתב במקומות בהם הייתי. בבתים האפורים ולידם חלקי מכוניות פרברים פרברים שורות שורות בנשים שהולכות לחפש עבודה גברים שמפגינים ליד המפעל וכדורגל. היה שם גם כדורגל. ובירה, ומוסיקה בלילה. ככה במשלוח שיר גרמת לי לראות בעיניים את המקום שאליו אני תמיד מתגעגעת אני חצי שם וחצי כאן רוצה שם, יודעת שפה יותר טוב לי, אז אני מספרת לעצמי סיפורי זיכרון, מביטה בתמונות, מדברת ממרחק עם אנשים משם ופתאום מגלה שגם כאן ממש לידי מישהו ששלח לי הלילה שיר מרגיש כמוני.