אייל להב: הכרס של הזכר - מניפסט
מניפסט:
"הכרס של הזכר: השוואת תנאים"
=======================================
הקדמה, והבהרה: החיבור הקצר הזה נכתב במקור: לגברים בלבד.
אבל הוא לא רק.
הוא נכתב ע"י זוג, בשנות השלושים לחייו, נועד לגברים, בעיקר, בכל זמן, גיל, וסטאטוס
הוא תוצר של השקפת עולם אישית, והוא סובייקטיבי לחלוטין.
כותבי שורות אלה סבורים, שיש מערכת ערכים שלמה, שמבוססת על שיפוט ערכי שונה לגמרי: בייחס שהחברה נותנת לגבר שמזניח את עצמו, לעומת אישה שעושה כן.
החיבור נכתב מנקודת מבט גברית לחלוטין, עוסקת כפי שנאמר כמעט אך ורק בגברים, משום שלטעמי, הנושא הזה כמעט ואיננו קיים כלל, ואם כן, בסלחנות, ועובר מייד לסדר היום.
כמובן שגם נשים יכולות לקרוא כאן, ומן הסתם להסכים עם התוכן הרבה יותר מאשר הגברים. אלה, ברובם, עלולים מאוד לא לאהוב, לא את התוכן, ולא את הנימה.
האמת ? לא כל כך איכפת לי.
מישהו צריך לקום פעם ולהגיד את הדברים הבאים.
ועדיף שגבר יעשה את זה.
אי כתבתי את החיבור הזה. וסו יאן, זוגתי, הוסיפה לו דברים משלה. בהמשך.
אני סבור שהחינוך מוטה לכך כבר מגיל אפס, אולי אפילו לפני:
אישה צריכה להיות יפה, גבר צריך להיות חכם.
נגד הכרת היסוד הנ"ל אף אחד כבר לא יוכל לעשות שום דבר שלא נעשה עד היום. אבל "לעובדת החיים הקדמונית" הזאת יש כמה תוצרי לוואי, שהנם בלתי נסבלים, לטעמי. חלקם לפחות.
במוסף קטן של אחד העיתונים, ב"מדריך לבנים" היה כתוב: "זה מתחיל סתם ככה, ביום בהיר אחד, אי שם במחצית השנייה של שנות ה-20 שלכם. בארוחת צהרים משפחתית אתם מעיפים מבט אקראי לעבר הכרס המשתפלת של אבא והדוד, ואחר כך מזהים אצלכם התחלה של צמיגון קטן, כמעט בלתי מורגש, באזור המותן. שימו לב לשלט האזהרה: הגעתם לצומת מרכזי בחיים – ההחלטה שתיקחו עכשיו תשפיע על אורח חייכם עד יומכם האחרון. בכיוון אחד – אתם מחליטים להתעלם מהצמיגון ולחיות באושר חייכני ועגלגל כמו האבא והדוד. יופי לכם. בכיוון השני – אתם מחליטים לעשות הכל כדי לא להיות שמנמנים ושעירים בגיל 50. מזל טוב, אתם מה שנקרא "גברים חדשים". נולדתם לסבול" (רן בן-נון)
בהמשך מפורטת רשימה אינפורמטיבית של מכוני יופי וטיפולי יופי למיניהם למין הזכרי המקופח בתחום זה.
הנושא הזה מקומם אותי כבר זמן רב. משני כיוונים הפוכים: בו זמנית.
למשל מתי קראתם לאחרונה מה שכתוב על כל תכשירי הפינוק, החפיפה, הניקיון והרחצה ?
אליבא דחברות הקוסמטיקה, האופנה, הניקיון והאסתטיקה : הזכרים עדיין במערות, מטונפים, מסריחים: בהמות השייכות כנראה לעולם קדום אפל ונשכח.
עובדה: כמעט על כל תכשירי הטיפוח, הכיתוב הוא בלשון: נקבה. למה ? ככה.
והתמונות על המוצרים ? של נשים כמובן. אף פעם לא של גברים. למה ? ככה.
פעם ב-10 שנים מוציאים איזה מוצר טיפוח "ייחודי" לגברים. זה בשביל "האלה שצריכים לסבול" "הגברים החדשים".
ובמה זה בא לידי ביטוי ? בזה שהריח הרבה יותר כבד, מסיבי, והאריזה תמיד תהיה בצבעים כהים. לרוב שחור או אפור. כשמדובר במוצרי גילוח זה יהיה לרוב מלווה בגרפיקה מאוד אנמית, קשוחה, לעיתים עם איזה פס כסף מתכתי. עיצוב גיאומטרי יבש. וכהה. תמיד כהה.
(אמנם "חדשים" אבל עדיין גברים, לא ?)
יש כמובן גם מגוון של ריחות. יש ריחות "נשיים" ויש ריחות "גבריים", מי קבע ? אין לי מושג. אבל אישה יכולה להזליף על עצמה בושם "גברי" בכייף. גבר יזליף בושם נשי ? שרק יעז. למה ? ככה.
בזה שיש משהו מעוות מהיסוד בתפיסה המינית המערבית, אין שום חדש.
אבל מה שאני בא להגיד הוא: שעיוות, יהא אשר יהא, יש לו מחיר, ומכיוון שאין ואקום בשום מקום: עיוות מכיוון אחד, חייב "להתאזן" ע"י עיוות בצד השני.
הטבע שואף כל הזמן לאיזון. ולכן עיוות מסוג אחד תמיד יגבה את המחיר ע"י עיוות הופכי לו מהצד השני.
לכן גברים מרשים לעצמם לגדל כרס. לכן נשים מרשות להן.
הייתה לי אקסית, חתיכה אמיתית ע"פ כל קריטריון, שהייתה נוהגת לספר לי הרבה זמן אחרי שנפרדנו, כאקסים, על גברים אחרים שהיא יוצאת איתם, ושאינה "מוכנה להתפשר": "אתה רוצה לעצמך אישה יפה וחטובה, יופי לך, גם החטובה שלצידך רוצה חטוב ויפה לצידה, אז למה אני לא מגדלת כרס ואתה מרשה לעצמך ?"
היום בתחילת שנות הארבעים לחייה, היא התחילה לדבר "אחרת"...:
"תראה אייל, גבר שמתקרב לשנות הארבעים בחייו, ועוד יותר 50, אין מה לעשות, זה אומר כרס לרוב, קרחת, ועוד כל מיני דברים, אבל בגילאים האלה אתה לומד, לתת חשיבות, ודגש, לדברים חשובים יותר".
זה חתיכת משפט לא פשוט. משפט שצריך עיון.
הוא לא פשוט המשפט הזה, כי הוא מביא איתו, כמויות עצומות של ניסיון חיים,
לרוב נכון, שהוכיח את עצמו.
אבל לא לגמרי נכון. חצי נכון. 50 אחוז בשבילכם. וכדי להסביר למה רק 50 אחוז אמת, ו 50 שקר, אני אביא את הסיפור הבא:
הייתה לי שיחת טלפון, לפני שנים רבות, עם בחורה שניסו להכיר לי דרך המשפחה. השיחה נמשכה שעות על גבי שעות, שזה בד"כ האינדיקציה הטובה ביותר לכך שלא תהיה לעולם פגישה. ואם כן: היא תהיה אסון אמיתי.
במהלך כל השיחה, הדגישה בפני כל הזמן, ללא הרף, הבחורה, עד כמה היא "אדם רוחני". המילה "רוחני" בהטיות שונות ומשונות חזרה על עצמה 5 פעמים בממוצע בכל משפט שני או שלישי. בחורה נורא רוחנית. הצד האישיותי הוא הדבר שהכי חשוב לה בעולם, חזרה ואמרה. אצלי כבר התחילו להבהב בראש כל נורות האזהרה בהיסטריה מוחלטת, והחשד ההכרחי מצא עצמו מזדחל בל-כורחו החוצה, ועל כן מצאתי את עצמי מגשש, לעבר השאלה המיותרת ביותר בעולם: איך את ניראית. מסתבר שלא תמיד היא כל כך "מיותרת".
מדובר היה במשהי שלא הולכת אלא מתגלגלת.
ולא. לא מדובר במשהו תקופתי, כלומר: תמיד יש משהו "תקופתי" החיים הם רצף של משברים ואנחנו ממשיכים "לגדול" מאסון לאסון לא ? אבל לא מדובר בהשמנה שבאה כתוצאה ממשבר אחד. החיים שלה הם רצף ארוך ולא נגמר של "משברים" ובעצם כל החיים שלה היא הייתה תמיד כזאת.
"וזה מה יש" "ומי שרוצה אותי יצטרך לקבל אותי כמו שאני". ושוב" מה שחשוב זה האופי, האישיות". וכו' וכו'
כשהעזתי להעיר שגם לחיצוניות יש רחמנא ליצלן, איזשהו משקל, קבלתי שטיפה רותחת של אש וגופרית ותימרות עשן, שנמשכה כמעט שעתיים רצופות.
כל הסיפור הזה של "מבנה אישיות" שזה מה שחשוב" והאופי "זה מה שקובע" וכו.'
המילים "אישיות" ו "אופי" עם עוד הרבה תיבול של "רוחניות" נטחנו לתוך אוזני עד לשלב שבו כבר לא יכולתי יותר, שלב הספיגה המנומסת הסתיים, בלי שהגברת בצד השני אפילו תרגיש. לא שלא רציתי לתת לה לדבר אל עצמה, היה לי ברור שאני הסטטיסט המי יודע כמה שבאמצעותו היא צריכה להסביר לעצמה, על מנת שתוכל לעמוד במשימה הקשה מכולם: לחיות עם עצמה בשלום.
כשנגמר שלב "הספיגה" עצרתי אותה, ואמרתי לה: "תקשיבי עכשיו לדברים הבאים":
"את מדברת כל הזמן על אופי. שרק האופי זה מה שחשוב. שאנשים הם יצורים חומרניים כל כך. ומה שחשוב באמת זה רק" : האישיות".
זה נכון, רוב האנשים הם מאוד חומרניים, וזה רע מאוד, רע לכולנו.
אבל אם אנחנו כבר פה בשביל לדבר על אישיות, אז יש לי חדשות לא נעימות בשבילך: הזנחה גופנית היא סוג של פגם
ב א י ש י ו ת.
דיברת כל הזמן "שמה שחשוב זה המבנה של האופי" ? אז הנה עוד מאותם חדשות שחורות: השמנה על בסיס קבוע (כל החיים, לא כ"נפילה זמנית") היא סוג של : אופי חלש".
האמת היא שהדבר האחרון בעולם שיש לי חשק לעשות אותו הוא לשים את האצבע על הנקודות הכי כואבות. אבל אחרי "שטיפה" זועמת של שעות על חשיבות האופי והאישיות, מתובלים בניחוח רוחני מזויף כבד מנשוא, שזה בערך הדבר האחרון שמשהו יכול להרשות לעצמו להטיף לי, כמי שבא וגדל כל חייו בבית דתי, גם לי נמאס, ואז אני לא רק שם את האצבע, אלא לוחץ עמוק פנימה, עד שתפרוץ החוצה כל המוגלה. מי זורק לעברי את הכפפה צריך לקחת בחשבון, שאני עלול בסוף גם... להרים אותה...
למה אני מביא לכם את השיחה הזאת עם אותה בחורה ? כי אני בן. וזה מה שאני מכיר בד"כ: בנות. עם בנים, שוב, תודה לאל, אני לא צריך לצאת.
אבל אותי מאוד מעניין משהו אחר: לדעת איך הייתה נשמעת שיחה כזאת אם אני הייתי הבחורה, ומולי זה היה גבר. האם הייתי כאישה יכולה להגיד לו את אותם דברים ?
איך זה היה נשמע אילו הייתי אומר לו: "שההשמנה שלו היא פגם באישיות ?"
אני מעריך שאז מערכת השיפוט הייתה עובדת אחרת לגמרי.
מדוע גברים "יכולים להרשות לעצמם" להיסחב עם כרס מפוארת, ולקבל לגיטימציה לכך ? כי מה ? הקסם האישי עושה את הכל ? האישיות הממגנטת, הופכת את החיצוניות לבלתי רלוונטית ? לפחות ? עד כמה פחות ?
לצערי הרב אכן נוכחתי במו עיניי, כי בכל מקום בעולם היה ונשאר אותו חוק: הכסף, המעמד, הרכוש, העוצמה יכולים ומצליחים ברוב המקרים לסובב לנקבות את השכל. זה עושה להן את זה. עושה ועוד איך. הן יכולות לצווח עד מחר שזה לא נכון, אבל זה נכון. ברוב המקרים. אלה העובדות. אם גם הארנק שלך תפוח כמו הכרס, אז מצבך טוב. וזכרים יודעים את זה, ומקיפים את עצמם בזה, משתמשים בזה, וכל עוד זה עובד, אז למה לא ?
אם אתה עני, יש לך בעיה, הארנק שלך רזה כמו הבטן ? לא משדר שפע ? אז אתה צריך לפחות להיות חתיך. מה יעשו העניים שגם תורשה מוצלחת במיוחד לא הייתה מנת חלקם ? יאכלו אותה בגדול , כמו ברוב המקרים. גם עני וגם מכוער ? אוי ואבוי לך.
או שיצאו מגדרם בליטוש ושיפור כישוריהם, על מנת שתהיה להם תקווה, שיהיה להם משהו חילופי להציע. הכל אבולוציה.
אין ספק: המציאות אכזרית לעיתים, והעסק כולו, או כמעט כולו, פועל באופן דטרמינסטי אבולציוני שבו הכל כבר נקבע מראש. ואין הרבה מה לעשות.
האמנם ? אין הרבה מה לעשות ? באמת שאפשר רק לשייף את השוליים של הגורל, והמהות הבסיסית נחתכה כבר מראש ?
אני סבור שגם כאן, כמו בעוד הרבה תחומים אחרים בחיים הדטרמיניזם הסובר שהכל מוגדר ונקבע ביסודו מראש, הוא עוד סוג של פילוסופיה מחורבנת שבני אדם המציאו על מנת להסיר מעצמם אחריות למה שקורה להם, ולארגן לזה עטיפה רציונאלית ראויה.
לא במקרה רוב "הפילוסופים" בהיסטוריה הם גברים.
אלה זייני השכל הטובים ביותר שיש:
מי שעוסק בפרקטיקה האמיתית של החיים, ומקיים אותה: אלה הנשים.
היה לי חבר שמצא אלף ואחת סיבות למה הכרס המכוערת שלו, היא סיבה לגאווה.
הוא גאה בה. הוא מטפח אותה. לא פחות.
היה אדם אחד שהצביע בפני על השוני המהותי הגדול כל כך, שמסביר מדוע גברים יכולים לגדל כרס בלי שום בעיה, ונשים עם הרבה מאוד בעיות: כי גברים חיים עם זה בשלום.
ולמה גברים יכולים לחיות עם זה יותר בשלום מנשים ? למה נשים מציקות עם זה לעצמן כל הזמן, ולגברים זה אפילו לא עובר ליד האוזן ? משום שגברים ניחנו במתת אל מבורכת של מין טמטום אדיש, שמתאפיין בחוסר מודעות לאיך הם נראים.
מכיוון שחינכו את האישה כל הזמן שתסתכל איך היא ניראת ,ולכן היא עושה גהנום לעצמה ולעיתים גם לסביבה בקשר לאיך היא ניראת, ולגבר יש הנחה. הנחה גדולה. כי לגבר הרי יש...... "עוד דברים להציע".
נו, בטח שלאישה יש גם "עוד דברים להציע" , אבל קודם יסתכלו על "איך היא ניראת".
ומי שיגיד לי שלא ע"פ זה יקבעו בסוף, לא יודע איפה הוא חי. או שהוא סתם שקרן. שמישהו יספר לי מתי לאחרונה הוא ראה אצלו בטלוויזיה מגישת חדשות מכוערת ? אף אחד. כי אין דבר כזה. לעולם לא ישימו מגישת חדשות או פרשנית מדינית שניראת כמו הצרות שלי, או שלכם.
לעומת זאת הצרות שלי וגם שלכם, נראות די טוב יחסית לאיך שנראים רוב הזכרים המגישים חדשות ופרשנויות מדיניות.
למה ? כי אצל גבר זה לא מה שקובע. למה ? ככה.
אם אתם חושבים שהאחריות לזה היא רק של הגברים. מרה עד מאוד טעותכם. זה הרי לא היה יכול להמשיך אם רק הגברים היו שותפים לזה.
שאלתי כמה וכמה נשים בחיי על סוגיה כרסתנית זאת, ונאמר לי תמיד, תשובות מאוד דומות, שתמציתן הוא: "מתרגלים פשוט מתרגלים. בהתחלה זה מפריע, היו תקופות שניסינו לשנות את זה. בסוף נמאס. כמה שמנסים זה לא עוזר. בסוף פשוט מתרגלים לזה. הוא התרגל לחיות עם הכרס שלו, ובסוף גם אני התרגלתי".
כשהייתי בצבא שמעתי פעם חיילת שמדברת עם חברתה למשרד על גברים, ומסבירה לה את התיאוריה שלה: מהו הקריטריון (החיצוני) שצריך לשפוט על פיו את הגבר, זה סוכם במשפט אחד מוחץ:
הוא צריך להיות קצת יותר יפה מקוף.
דהיינו: עם עבר את המשוכה הזאת – הוא עשה את שלו. ותגידי תודה.
רק לפני מספר ימים עקבתי בסקרנות רבה אחרי סידרה בריטית משובחת שמדברת על מושג היופי. מה הם הקריטריונים שעל פיהם אנחנו קובעים מה "יפה" ומה לא.
דובר שם על סימטרייה,ועל א-סימטרייה, ועל חישובים מתמטיים ממש.
דובר שם על פרופורציות, ועל שבירה של פרופורציות, על סימנים תת-מודעים שגורמים למשיכה, שהעיקריים שבהם הם: נעורים ובריאות.
שפתיים עבות אצל אישה,לחיים ורדרדות, שיער רב, ועוד "סימנים" שמאפיינים גיל צעיר, גורמים למשיכה גדולה יותר בתת-מודע של הזכר, כאומרים לו: "ראויה להפריה" וכו' וכו'
ואז, במקום אחר במוחי התחלתי במקביל להיות מודע לעובדה תמוהה אחת, שנעלמה מיוצרי הסדרה לכל אורכה: כל מושגי היופי, והדיון בייחס אליו, היה רק בייחס לנשים ! מושגי היופי היו מושגים שמתייחסים לנשים. נעשו השוואות לסימטרייה או א-סימטרייה בפניהן של נשים בלבד. מושגי היופי והפרמטרים למציאת האס תיקה הנכונה היו במושגים נשיים בלבד. גיאומטריה נקבית.
גברים, היו אלה שיצרו את המושגים, בדקו את הנשים, דיברו על זה, יצרו את מערכת הערכים, והכניסו לתוכה את החישובים שלהם, אבל לעולם לא היו הם: מושאי הבדיקה. אלא רק הבודקים.
לא הגיע הזמן שהגברים יהיו מושאי הבדיקה ? מושאי המחקר ?
והלא המרחב הגיאומטרי-אסתטי של האישה ושל הגבר הם שונים לגמרי, מדוע א"כ נבחנת רק זאת של האישה ?
כל הנשים שאיתן דיברתי, אמרו לי שלגברים שהן פגשו: "פשוט לא איכפת".
ומה יעשו הנשים עם גברים "שלא אכפת להם" ? יתפשרו על זה, מין הסתם.
ימצאו דברים אחרים "שמפצים על כך".
אני לא הולך להיכנס לאף אחד/ת למקום הזה שבו הוא/היא קובע את "סדרי העדיפות שלו/שלה". כל אחד/ת וסידרי העדיפיות שלו/ה.
כל אחד והפגמים/חסרונות שלו/שלה. אתה למדת לחיות "עם החסרונות שלה" והיא למדה לחיות "עם שלך". למדתם להתפשר.
האמנם ? האמנם למדתן ?
אני יכול לערוב לכל זכר שקורא את המילים הללו כעת, כי אילו היה יכול לחטט באופן חופשי לגמרי וללא שום עיכובים במוחה של רעייתו/אישתו/חברתו/זוגתו
היה מוצא שם את המחיר הרגשי ההולך והמצטבר של אותו "הכורח להתפשר" על ההזנחה הגופנית של בן זוגה. משום שזה בדיוק מה שזה: לא התפשרות מרצון. אלא כורח. התפשרות מכורח הנסיבות.
נשים לא מפסיקות לשקר גם לבני זוגם ובסופו של דבר גם לעצמם, עד שהן עצמן מאמינות בעצמן בכך. הן משקרות אפילו בלי למצמץ כאשר הן אומרות לך שהן אוהבות אותך כמו שאתה, עם הכרס המכוערת והמגעילה שלך. אם תבדוק מספיק עמוק, תמצא תמיד, את הסיבות האמיתיות לכך שהן עדיין איתך. ישנן המון סיבות לעיתים מאוד גלויות ולעיתים מאוד סמויות מהעין, למה אנחנו עדיין עם בן/בת זוג למרות היותו אדם שמזניח את איך שהוא נראה. אחד שעושה לעצמו בנושא הזה הנחות כל הזמן. לעיתים רבות ממש כמו שנאמר: כי התרגלנו. הוא למד לחיות עם זה ובסוף גם את.
האמת היא לטעמי – הפוכה בדיוק: את זאת שהתרגלת לחיות עם – ולכן גם הוא.
הוא לא היה יכול להמשיך ולחיות עם הכרס המשתפלת, אם את לא היית מוכנה אף פעם להתרגל לזה. את נכנעת ? קיבלת על עצמך לחיות עם זה ? סללת את הדרך.
אני סבור שאם נשתמש באותם כלים פסיכולוגיים שבהם השתמשו אותם מומחים שניסו לנתח את הקוד המשותף ליופי הנשי, ומה הם הדברים הסמויים שמושכים אלהן את הזכר, נגיע למסקנה שהסיבה העיקרית שבגללה ישנן כל כך הרבה נקבות שמוצאות את עצמן "לומדות" לחיות עם זכרים בעלי כרס משתפלת וגוף נפול ורפוי, הוא כי בתת-מודע שלהן יושבת דמות אבהית, סמכותית, אליה הן נמשכות. אולי שוב התסביך אב הידוע לש ימצה. היחסים הבלתי פתורים שלה עם אבא שלה.
אם דמות האב הסמכותי זה מה שעושה לך את זה, שיהיה לך לבריאות.
אבל אם לא: למה את מוכנה להמשיך לסבול את זה ?
עכשיו אם גם לך יש כרס שהולכת לפניך, ושאר תסמינים של "רפיון גיל" האופייניים לגיל הבלות הזכרי התחברת לה בדיוק לנקודה שבה זה הפסיק בינה לבין אבא שלה. משם אתה ממשיך.
אני רוצה לעשות קצת סדר בכל העניין הרגיש הזה: הוא מתחלק כמו הרבה מאוד דברים בחיים, בדיוק לשני חלקים:
1. תורשה.
2. הרגלי חיים.
נגד התורשה אף אחד לא יכול לעשות כלום. וגם זה כבר הולך ומתערער כידוע, אבל נכון לימים אלה, אם נולדת שעיר או חלק, כהה או בהיר. זה גורלך. אלה הם חייך.
לגברים חלקים יותר יש יותר מבחר למציאת נשים מאשר גברים שעירים יותר, פשוט משום שאלה שקובעים בשבילנו מה זה "גבר יפה" הם לרוב זכרים שמעדיפים את בני מינם.
ולאלה יש הקריטריונים שלהם למה זה יפה או לא יפה.
ולכן כל ילדה החל מגיל אפס פלוס וגם ילד ממין זכר, נחשפים בכל מקום לדוגמנים חלקלקים בכל גופם כמו תחת של תינוק. ולכן זה מה שהם גדלים לאהוב. לזה הם גדלים להימשך. דווקא פגשתי כמה נשים נדירות שאוהבות את "השעירים". משהו "נדפק" ב"חינוך" שלהם. שטיפת המוח הכללית, די נכשלה אצלן.
אבל אלה נדירות.
כל אחד נולד א"כ עם תורשה אחרת. נתוני פתיחה אחרים.
אבל אני גם יודע שכל אחד ואחת נולדו לפחות עם 50 אחוז יד חופשית לעשות בזה שינויים. יש תורשה ויש סביבה. עם תורשה נולדים, אבל את הסביבה יוצרים. וזה ה50 אחוז שאני מדבר עליהם.
ועוד נקודה אחת שחשוב מאוד מאוד להבהיר אותה, למען הסר ספק, ולמען לא יהיו פרשנים להרע: אינני מדבר, ולא התכוונתי אף לא לרגע אחד לנושא הקרוי בפי הבריות: דיאטה.
אינני מדבר: לא על הרזיה ולא על השמנה. לא על המשפט המקולל: "לרדת במשקל" ולא על תאומו הסיאמי: "לעלות במשקל".
תוציאו מהראש את המושגים הללו של "לעלות" ו"לרדת". בעיניי בני אדם אינם אקורדיונים מהלכים.
ומה עוד שהדבר הכי נוראי הוא שבני אדם יהיו דומים, בנויים כולם באותו שטאנץ של "רזים וגבוהים".מזל שלא כך.
מאז ומתמיד, בכל דור ודור, בכל תקופה ותקופה, היו מבני גוף שונים. ולעולם יהיו. תמיד היו "עבי גוף", או "מוצקים", ולעומתם תמיד היו "רזים" בעלי מבנה גוף נערי. תמיד היו מהסוג הזה וגם זה, ותמיד יהיו. ותודה לאל או לאבולוציה על כך. (שכל אחד יאמין במה שנוח לו..)
אני אינני מדבר על רזים מול שמנים, עבים מול דקיקים. זה הרי היופי שבעולם: המגוון שבו. הקשת העצומה של האפשרויות.
לא. אני לא מדבר על הנפח.
אני מדבר על: מה מכיל אותו הנפח !
משהו שאולי לא ידעתם על בלוטות השומן: מספר בלוטות השומן שלכם/ן נשאר יציב ובלתי משתנה במשך כל חייכם/ן.
יש לכם אותו מספר בלוטות שומן, בין אם אתם רזים כמו שלד, ובין אם אתם לא מצליחים לרכוס את השרוכים בנעליים כי הכרס באמצע חונקת אותכם מרוב גודלה.
ההבדל בין הרזה לשמן הוא: בגודלה של בלוטת השומן.
כשאתה משמין לא נוספות לך עוד בלוטות שומן. מספרן כפי שנאמר: נשאר קבוע מרגע הולדתך. הן פשוט גדלות ומתנפחות יותר ויותר.
ויש מי שקובע אצלך בגוף מה יגרום לבלוטת השומן להתנפח ולגדול, או לקטון ולהצטמק. זה לא אחד אלא שניים לפחות. הורמונים. אחד שאחראי לתרגם את הקלוריות העודפות והמיותרות לעוד שומן, כחלק מתהליך אחסון ושימור אוטומטי של הגוף . הורמון זה דואג ש"השער" לבלוטת השומן "יהיה נעול – לכיוון אחד – לכיוון של היציאה".
ואילו ההורמון השני – פעולתו היא הפוכה בדיוק: תפקידו "לשחרר" את בלוטת השומן. "לפתוח" את מנעול הד.נ.א של הבלוטה, ואז השומן חופשי לברוח לדרכו.
ישנה רק בעיה אחת: ההורמון שאחראי על שיחרור בלוטות השומן שלך מהאוטוסטרדה החד-סיטרית שלהן נמצא רוב הזמן במצב של תרדמת חורף עמוקה.
הוא אוהב לישון.
ולמעט דבר אחד – אין שום דבר שיכול להעיר אותו משנתו הערבה על מנת לעשות את "מלחמת השחרור" בשבילך.
ולדבר האחד הזה קוראים: פעילות גופנית.
תזוזה.
תנועה.
וכל זה לא בא לפה, אלא לסבר את אוזנכם/ן מדוע זה ולמה כל התירוצים על תורשה, גנטיקה, "נתוני פתיחה" שונים, ושאר מיני ירקות מוקפצים לא יועילו כאן לאף אחד: עצלנות לא זוהתה אובחנה או קוטלגה באף אחד משרשראות הד.נ.א שלנו. עצלות היא מצב נפשי הבא תמיד: על בסיס של בחירה חופשית לגמרי.
ולמה הבאתי את כל האינפורמציה הנ"ל ? כדי להטיב ולחדד את דברי, ולהבהיר: אינני מדבר על עובי, או על נפח. אלא על מוצקות. מוצקות מול נרפות. אדם יכול להיות בעל נפח גדול, מלא, אבל הכול יושב באופן מוצק, חזק, ויפה.
ישנם ספורטאים שמבנה גופם הוא מאוד מאוד גדול ועבה. אבל מוצק. חזק. שרירי.
ולכן "יושב" יפה. ולעומתם אפשר למצוא גם רזים, אבל הכול "נוזל". שמוט . רפוי.
והעניין הזה של רפוי מול מוצק, שמוט מול מוצק, זה כבר לא עניין של "נתוני פתיחה". אלא אך ורק עניין של עשיית מאמץ. כלומר עניין של בחירה.
לא מספר הקילוגרמים שלכם הוא שקובע אם כן, את האסתטיקה של גופכם.
אלא איך הם: "יושבים" אצלכם.
מהו טיבו של אותו רפיון ? של אותם איברים "נוזלים" , "נופלים" ?
התשובה לטעמי: טמונה אי שם, אצל כל אחד ואחד שסובל מאותה בעיה, אי שם, באיזשהיא תקופה בחייו. באיזשהיא נקודת זמן מסוימת שבה הוא פשוט: ויתר.
נכנע.
כרס פירושה: סוג של כניעה. סוג של ויתור.
משהו מאוד בסיסי, מאוד אישי, עמוק בפנים: ויתר. נכנע. ולבסוף למד לחיות עם זה, להשלים. אפילו להתרגל. אולי אפילו לחבב.
אבל האמת היא: שזה סוג של לוזריות.
מפסידנות. זאת כניעה מבזה
זהו ויתור בלתי נסלח.
בלתי נסלח קודם כל לעצמך. משום שכרס ענקית, היא קודם כל הזנחה. הזנחה עצמית.
בגלל שהעידן שבו אנחנו חיים, עושה גם ככה את החיים מרים לבעלי עודף משקל, ואין בשטיפת המוח, שום דבר שעושה את האבחנה בין המושגים המעוותים של "ירידה מול עליה במשקל" לבין המושג הנכון, דהיינו: חיזוק הקיים - מכיוון שכך
הספיק מוחו של הזכר המודרני, שיושב כמעט כל היום וגופו רפוי ודווי, לפתח צד אחר שלו בצורה מעוררת הערצה: הצד של התירוצים והמגננות המילוליות בדיעבד. אין טעם להביא כאן את כולם, קורטוב מהן הובא עד כה. על קצה המזלג.
חיזוק הגוף, ע"י סוגי ספורט שונים, תורמים: קודם כל ולפני הכל: לשימור של המראה הצעיר. אנשים שעושים ספורט על בסיס קבוע, פשוט צעירים הרבה יותר זמן. הרבה הרבה יותר זמן. תהליך ההזדקנות שלהם כל כך איטי, שאצל רבים מהם הוא כמעט לא מורגש עד העשור השביעי והשמיני לחייהם.
גברים שלא מתעמלים או עושים שום פעילות גופנית: פשוט מזדקנים מהר יותר.
אבל לא רק מזדקנים מהר יותר, אלא גם גרוע יותר.
כמטפל (לשעבר) בקשישים, אני יכול להעיד שאנשים שהצליחו לשרש אצל עצמם הרגלים טובים יותר בתחום הספורטיבי, לא ויתרו לעצמם, ונכנסו לשגרה בריאה של פעילות פיזית על בסיס קבוע: מזדקנים הרבה הרבה יותר לאט, והרבה יותר טוב. גם מבחינה נפשית.
ואחרון אחרון חביב: מתחת לחגורה, שאותה השארתי לסוף:
הביצועים - גם בכמות וגם באיכות – במיטה, הולכים ומשתפרים ככול שגבר עושה יותר ספורט.
אין מה לעשות כנגד העובדות: ככול שאדם עושה יותר ספורט, חיי המין שלו טובים יותר. יכולותיו גדלות יותר.
ואני לא מכיר שום מערכת פסיכולוגית חילופית שיכולה לפצות או לטשטש, עמוק עמוק בנבכי האגו, על כישלון, או כישורים עלובים, בתחום הזה. זה לא סתם לפגוע בבטן הרכה, זה לפגוע גם במה שמתחת.
אין מה לעשות: יותר רפיון במה שמעל לפופיק, מעיד ומלמד, בהרבה מקרים: על יותר רפיון גם במה שמתחת לפופיק. ושם: התוצאות של הרפיון הם בכי רע...[
ואם אתם נטולי כרס: תשאלו נשים. הן יספרו לכם זאת בעצמן.
אם אתם בעלי כרס, אין טעם שתשאלו: אל תצפו שיגידו לכן את האמת הכואבת במלוא אכזריותה. נשים, ברובן, אמונות על משהו שלהרבה גברים אין: טאקט.
לכן הן לעולם לא יגידו לכם את כל האמת.
אני מאמין שממש כמו שכל אחד מאתנו, צריך לא פעם, ממש בכוח, לכפות על עצמו: לקום מהמיטה, מוקדם בבוקר, לקראת יום עבודה, שכל כך כל כך לא מתחשק. ורוצים להמשיך לישון. ואתה פשוט מכריח את עצמך, בכוח. זה סוג של מאבק. לחלק מאתנו זה מאבק יום יומי. למה אנחנו כופים על עצמינו את המאבק הזה ? כי כנראה שאין לנו ברירה. כי עד שלא ינחת אלצינו בסלון מישהו שיממן לנו את החיים, אנחנו נצטרך להמשיך לעשות את זה בעצמנו.
ואם כבר "נגזר" עלינו לקום כמעט כל יום על מנת להלחם את מלחמת הקיום היומיומית שלנו, עדיך כבר למצוא דרכים לעשות זאת בצורה שגם תסב לנו הנאה מכך. הסוד לכך לא נמצא כידוע בשום מקום סודי ונעלם: זה פשוט דרך שבה בוחרים להסתכל על החיים. זאת גישה שבוחרים לחיות בה. וזווית ראיה על החיים: אני טוען: היא גם עניין של בחירה חופשית.
וכעת אני שואל: לקום על מנת להביא ציד הביתה, אתם עושים: "כי אין ברירה". כי אין מישהו אחר שיעשה זאת.
והכרס שלכם ? למה היא עדיין שם ? למה על היעלמותה אינכם נלחמים ? התשובה לכך, ברוב המקרים בדיוק זאת: כי יש לכם ברירה.
וכאן אני פונה למין הנשי: כאן זה יעמוד וישאר תלוי בכן.
לגברים יש ברירה להמשיך ולהזניח את איך שהם נראים, רק אם תסכימו "להתרגל" לכך.
גם גברים וגם נשים רבות מזניחות/ם את עצמם/ן. אבל הביקורת: הן האישית, והן החברתית, על נשים היא הרבה יותר קטלנית, בשל כך.
למה היא קטלנית יותר כלפי נשים ? מאוד פשוט: כי גברים הרבה פחות סלחנים בנושא זה ביחס לנשים.
נשים רבות קוטלות את עצמן על ימין ועל שמאל, בשל "עודפים נוזלים" פשוט בגלל שזה מה שעושים כלפיהן רוב הגברים בעולם. אם במודע ואם שלא במודע, אם בפה מלא (חסרי הטאקט) ואם בהכחשה עקבית (בעלי הטאקט)...
ולמה גברים עם "עודפים נוזלים" לא קוטלים את עצמם על כך ?
בדיוק מהסיבה ההופכית: כי נשים לעולם לא יקטלו אותם על כך.
במודע או שלא במודע, נשים סלחניות לגברים על כך. משקרות לו על ימין ועל שמאל. מוותרות. מתרגלות.
לא הגיע הזמן להשוות תנאים ?
אייל להב
-
היצירות שלי נותנות לי את ההשראה
לחיים
והחיים מספקים לי בתמורה חומר גלם
ליצירה חדשה..
תגובות