זאת את?
איך היה לי טוב באותם ימים וזה לא היה כל-כך מזמן. לפני שנתיים בערך עדיין חייתי עם משפחתי, היום אני רק מקווה שהזמן יחלוף ואפגוש אותם שוב.
עכשיו אני מציצה מבעד לחרך הקטן שבין התריסים השחורים. ישנה רק זווית אחת מיוחדת דרכה אני יכולה לראות חלק קטן מהרחוב, כך שאני רואה את האנשים בדיוק כאשר הם עוברים בנקודה היחידה שהחרך בתריסים מאפשר לי לראות.
הפרצופים החולפים נראים לי זועמים במיוחד היום, כאילו קורה משהו מעניין שם בחוץ. קרה משהו שגרם לשינוי הפתאומי בהלך הרוחות ברחוב, מלאת תקווה אני מנסה ללכוד עוד תחושות מבחוץ ללא הצלחה.
אולי עם ישראל משיב מלחמה, אולי נשאר משהו ממה שהיה פעם המולדת שלי ומישהו שם נלחם על חיינו. הלא הגיע הזמן שאחרי שנתיים ישוב העם היהודי בארץ ישראל לביתו. החזירו עטרה לישנה התפללתי.
הכל התחיל ביום אחד, בעצם בבום אחד שארך כדקה. אחרי זה הכל בער סביבי ואני הייתי בתוך המכונית עם הידיים על הפנים. הרמתי את העיניים ומיד שמעתי צעקות ובכי. הכל היה שרוף על הכביש ובין כל מה שהיה מפוזר מסביב רצו אנשים. פתאום שמתי לב שהיו אנשים שהרביצו לאחרים באלות, היו פיצוצים ויריות מסביב והבנתי שהצעקות שאני שומעת הם בערבית. הערבים תוקפים, הבנתי. יצאתי את האוטו במהירות ורצתי לשולי הכביש לכיוון ההר שכמעט התנגשתי בו עם האוטו לפני כן. טיפסתי במהירות את החלק התלול וניסיתי להתרחק משם בריצה זהירה. כל הזמן שמעתי מאחורי צעקות בערבית.
פתאום שמעתי דיבורים מלמעלה. חבורה של כעשרה גברים ערבים יורדים במדרון לא רחוק ממני, מיד התכופפתי והתחבאתי מאחורי סלע בהר. שמעתי אותם, הם אמרו יהוד הרבה פעמים ועוד כמה מילים שהצלחתי לשמוע אבל לא להבין. נשמתי במהירות והצלחתי להמשיך לעלות במעלה ההר ביתר זהירות. מדי פעם הצצתי אחורה ראיתי להבות גדולות של אש וכל הזמן שמעתי צעקות הולכות ומתרחקות.
מזמן כבר פחדתי שזה יקרה גם לי, כל-כך הרבה פיצוצים ורציחות היו סביבי. איכשהו אף חבר או מכר שלי לא נפגע, זמנית היינו מוגנים מפני המלחמה.
כמובן שהשתדלנו לא לבלות במקומות הומים. השתדלנו לא לנסוע בכבישים מסוימים, לאט לאט בודדנו את עצמינו בתוך העיר שלנו ובסביבה הקרובה. בעקבות הפיגועים שאיכשהו הצליחו לחזור על עצמם במקומות אסטרטגים הפסקנו אנחנו לנסוע במקומות האלו, שנחשבו למסוכנים יותר. כך הם סגרו לנו את המעברים הצרים שלנו בתוך המדינה.
שאננים בתוך גבורת ישראל שקענו כולנו.
מבוהלת המשכתי לטפס למעלה, לכיוון הבית שלי. היתה לפני דרך של עשרות קילומטרים לעבור דרך היער שבשולי העיר, לכביש פחדתי לחזור. משהו בפנים אמר לי להמשיך בדרך המקיפה את העיר. שמתי לב שהקולות נדמו לפתע ושקט היה מסביב, שמעתי רק את עצמי צועדת ונושמת בכבדות. עצרתי לנוח קצת, ניסיתי להבין מה קורה והמשכתי מהר מאוד במעלה הדרך. לפתע, לא רחוק ממני ראיתי מחזה שלא אוכל לשכוח בחיים. 4 צעירים ערבים עם נשקים עומדים במעגל סביב 7 ישראלים שנראו חסרי אונים ומבוהלים. היתה אישה אחת שנראתה מבועתת, זלג לה דם מהעיניים. התחבאתי מאחורי אקליפטוס עבה ובקושי נשמתי, אף אחד לא ראה אותי. אחד הערבים התחיל לרקוד עם הנשק מכוון לראש של האישה ובום הם התחילו לירות. הצלחתי בקושי לא לצרוח, היה שקט אחרי היריות, הערבים ירקו על הגופות והמשיכו לרוץ למטה בשקט. אחרי שהערבים הסתלקו בכיתי והתקפלתי באדמה, נשברתי ממה שקרה. הכאב והפחד היו קשים מנשוא, רציתי להמשיך לבכות לנצח. בשקט המשכתי למעלה ראיתי את הגופות מחייכות אלי מתוך המוות התחושה היתה מאוד קשה. לא ידעתי לאן ללכת, בשביל להגיע הביתה אני אצטרך להיכנס לכבישים חשופים וידעתי שאני צריכה להישאר ביער. לפתע שמעתי צעדי ריצה מגיעים מלמעלה, רצתי מהר לתפוס איזשהו מחסה אבל לפני שמצאתי מקום מסתור התגלתה לפני דמות אוחזת ברובה. הישרתי מבט מהיר והכרתי אותו. זה היה מוסא שהיה גם אבו מוסא. הוא קרא לבן הבכור שלו גם מוסא, על שמו ולזכר אבותיו, אבות מוסא. הוא היה אבא של מז'ל שהייתה חברה טובה שלי כשהיינו קטנות. מוסא הביט בי כלא מאמין, זאת את, אמר והיה נדמה לי ששמעתי בקולו שמחה לראותי. כן מוסא, מה שלומך שאלתי מבלי לשאול, בואי לפה הוא אמר לי וחיבק אותי חיבוק חזק וחם, הרחתי ממנו ריחות עזים והרגשתי את חום גופו. בואי איתי הוא אמר וראיתי שהוא בכה. שתקתי והלכתי אחריו קיוויתי שהוא יציל אותי, התחננתי אליו בשתיקה. עלינו מהר, פעם אחת כמעט נתקלנו בשני ערבים, אבל אני הספקתי לברוח ולהתחבא. מוסא החליף איתם כמה מילים שלא הבנתי והמשיך לעלות למעלה. אחרי שהם התרחקו הצטרפתי אליו וחייכתי למראה פניו.
הגענו למעלה שם היתה המכונית שלו. מוסא הורה לי לשכב בספסל האחורי וכיסה אותי בשמיכה. לעזאזל, חשבתי לעצמי, פרצה מלחמה ואני בצד שמפסיד, רוצחים אותנו, הערבים כל-כך שונאים אותנו, הם משמידים אותנו.
חשבתי, "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד", אותנו בחרת מכל העמים, תציל אותנו, תן לנו לחיות ונאהב אותך, נעבוד אותך לעד, בי נשבעתי!
עצרנו, שמעתי דלת נפתחת ונסגרת מהר, מוסא פתח לי את הדלת ונכנסנו בריצה לביתו. בית שהכרתי פעם, לפני 15 שנים הורי עברו דירה ומאז בערך לא ביקרתי פה. היה להם בית מודרני, עם שיכלולי המאה במטבח וסלון מכובד ויפה עם טלויזיה גדולה.
הם חיו בבית אבו מוסא, אישתו רהינה והילדים. מז'ל נהרגה לפני חמש שנים בתאונת דרכים מרחק 2 רחובות מהבית שלה. הייתי בחו"ל כשזה קרה, ההורים שלי ביקרו אותם כמה פעמים ואני דיברתי עם אבו מוסא פעמיים בטלפון. גם אז, בטלפון, בכינו בשתיקה כמו עכשיו.
את תיכנסי לפה, אמר לי מוסא, ולא לצאת ציווה ונעל את הדלת מבחוץ. מאז כבר שנתיים שאני בחדר הכביסה של משפחה שאפילו את שם המשפחה שלהם לא ידעתי. רהינה היתה היחידה שנכנסה ויצאה את חדר הכביסה, שהיה חדר פנימי בתוך חדר השינה של רהינה ואבו מוסא. היא הכניסה איתה אוכל בשבילי בתוך הגיגית מתחת לכביסה והשאירה לי את הגיגית לעשיית צרכים. היא הכניסה לי גם שקיות שחורות לאסוף את החרא.
הימים חלפו, רהינה כמעט שלא דיברה איתי ואת אבו מוסא לא ראיתי מאז אותו היום שבו הוא הציל אותי.
לא היה לי שמץ של מושג מה קרה למשפחתי, הייתי בודדה בתוך הגיגית שלי וריחות הכביסה. ניסיתי לשאול את רהינה כמה פעמים, אולי היא שמעה משהו על מישהו שאני מכירה, אבל היא לחשה לי שלא וסימנה לי לשתוק. ידעתי שהם מפחדים שמישהו יגלה אותי בחדר השינה שלהם, בטח היו מוציאים אותם להורג אם היו יודעים שליד מיטתם של אבו מוסא ורהינה מוטמנת יהודיה. התפללתי לאלוהים שטוב ליבם של האנשים האלה ימשך ככל שאצטרך ולא יאזל פתאום. למזלי הרב רהינה ומשפחתה החליטו שהם מצילים אותי.
עכשיו בהציצי מבעד לחרך בתריסים התפללתי שאכן משהו קורה. התקווה החלה לזרום בעורקיי, הרגשתי התרגשות שלא ידעתי כמותה הרבה זמן. כשרהינה נכנסה ניסיתי להבין מפניה אם קורה משהו ונדמה לי שראיתי שינוי בהבעות פניה. כן, קורה משהו בחוץ, שמחתי בשמחתי. הערבים ברחוב וגם רהינה נראים לי מודאגים היום. התאפקתי לא לשאול את רהינה מה קרה, פחדתי לעצבן אותה. לאחר שרהינה נעלה עלי את הדלת חזרתי לתריס להשקיף.
אבו מוסא עבר מול הבית, אחריו עברו מוסא וחבריו, ואחריהם ראיתי שני גברים רעולי פנים חולפים במהירות עם רובים מונפים אל-על. פתאום התחילו קולות של מטוסים ומסוקים להגיע אלי ואז התחילו הפצצות. לאט לאט התגברו ההפצצות עד שכל מה ששמעתי היה פיצוצים. לא ידעתי מה קורה ומצאתי את עצמי מאחורי מכונת הכביסה מכווצת כמה שיותר, רציתי להיות נקודה קטנה שכלום לא יפגע בה. פתאום התפוצץ קיר ונפער חור בחדר, לא ידעתי מה לעשות ונכנסתי בחשאי למכונת הכביסה. המכונה התהפכה והייתי בתוך המכונה עם הגב על הרצפה.
ההפצצות נמשכו כמה ימים, הדלת של מכונת הכביסה נפתחה באחד הפיצוצים ולמזלי נשארה על קנה. עבר עלי הרבה זמן מבלי לזוז כמעט, עד שבתוך החלום שמעתי שקט. רציתי מאוד לצאת החוצה לראות את הרחוב אבל פחדתי. פעם בכמה דקות נשמעו מטחי נפץ רחוקים ושקטים. זהו, זה נגמר. היתה התרחשות בחוץ בזמן שאני הייתי מוחבאת בגיגית, ועכשיו אין לי מה לעשות מלבד לצאת החוצה. יצאתי מהמכונת כביסה בעיניים עצומות האור סינוור אותי. כבר חשבתי לחזור למכונה אבל אז קול מוכר עצר אותי, זאת את.
תגובות