עומדת שם ברוח מצפה לבואו של שיר.

מאמצת את ליבי,

רק שפעימה נוספת לא יחסיר.

איך תבוא היא מלטפת בקול בכי חרישי........

ואת גופי תחבר במעטפת של לובן בתולי.

ניצבת מול הדרך היחידה שנשארה

אחרי הסערה בערך, אין לי דרך חזרה.

ישועה איך לא השקטת את הצוער שניפער

בין השקט והזוהר כבר לא נישאר דבר.

נשכבת שם על סלע מעוצב בדם ויזע

את פניו לא אכיר שוב לעולם

הוא אחד ונראה כמו כולם.

שריקה צורמת, את האושר מבלבלת

וגופי עייף תגובות,

רואה שם ממרחק ים של אכזבות.

מוטלת במערומי מסביבי מחילות

ואין אור לעצמותיי ..........

בין אבק הדרכים המעורפל,

חובקת לי גוזל שלא יודע את דרכו

וחולמת על היום בו יבין את גורלו.

אם תבואי שוב ותידפקי על דלתי,

אפתח לך את השער הנצחי.

אם רק תתני עוד הזדמנות ותפזרי

מעט מזור לשבריי,

אבטח בך ללא תנאי.