ח' אב ג'תת"ל, ירושלים, העיר התחתונה. (70 לספירה)
הוא רץ. רגליו היחפות הולמות באבנים הלוהטות מהשמש הקופחת של חודש אב. לוהטות מהאש, מהדם, מהמלחמה. הוא רץ כל עוד נפשו בו. חייב לחזור הביתה. זעקות אבל, יללות של צער נשמעות מהבתים העולים באש. הרומאים בכל פינה, הורגים באכזריות תינוקות, נשים, זקנים, ללא אבחנה.
הוא רץ. עובר את העיקול שמוביל לכוך שהיה ביתו, ונעצר. הרס. חורבן.
הוא לא צעק, הוא לא בכה. עמד, לא מאמין.
הוא נכנס לבית, אבוד, מחפש שרידים. אימו מתה. כמו אחיו הגדול.
הוא נזכר.
לפני שנה, נהרג אחיו, יוסף, במלחמת האחים בין סיעות הקנאים. הוא נזכר איך עקב אחריו באישון לילה, הוא נזכר בחרב שננעצה בליבו, בדם שהותז לכל עבר...
אך זה לא היה זמן לזיכרונות. הוא התעשת במהירות, לפתע נראתה תזוזה במיטה העשויה מסמרטוטים, ליבו החסיר פעימה, והוא ניגש במהירות לפינה. מתחת להרבה לכלוך, נמצאה אחותו הקטנה, מרים, עיניה פעורות לרווחה, מבועתות. הוא עזר לה לקום בעדינות, והיא נצמדה אליו כאיש המחבק קרש הצלה בלב ים.
" שמעון!" היא לחשה.
הוא ניתק אותה ממנו, ואחז בידה. הביט בעיניה המפוחדות, בגופה הכחוש מרעב, בילדה בת חמש שלא טעמה טעם חטא, אך כבר חוותה את טעמו המר של המוות. הוא אמר בקול כואב:
"מרים, עלינו לברוח. בואי מהר. אולי נצליח להימלט."
היא הנהנה, דמעות זולגות על פניה. היא הביטה לאחור, לעבר אימה השוכבת על הרצפה, נראית כישנה, אילולא הדם הניגר ממצחה.
הוא רץ. ידה הקטנה של אחותו, בתוך ידו. הם רצו. רצו למקום המקלט היחיד שנמצא בעיר- הר הבית.
הם רצו, ולפתע מרים נעצרה. עמדה המומה, מתנשפת. הוא ראה אותה מצביעה לעבר מקום המקדש באצבע רועדת. עשן עלה מההר. שמעון הרגיש שעולמו חרב עליו. קודם אחיו ואז אימו, ועכשיו, עכשיו בית המקדש.
הוא נשאר נטוע במקומו. מסביבו צעקות, הרג, מלחמה, והוא במקומו.
הכל חזר אליו. בית המקדש. העליות לרגל. הקרבנות. האנשים היוצאים בטהרה מהמקוואות שלצד המקדש. הקדושה.
וכשראה את לשונות האש העולים מעלה מעלה, שורפים את השמיים הלוהטים, הרגיש קרס מלובן שצורב, שורף את נשמתו. ואז דמעה. דמעה בודדה זלגה על לחיו, דמעה שיצאה בייסורים, דמעה המבטאת את האבל של כל אותן שנים נוראיות.הוא הרים את ראשו. אחז שוב בידה של אחותו ומשך אותה חזרה לריצה. הם רצו לעיר העליונה, שם אולי ימצאו מקלט.
דמעותיהם מתערבבות באפר שעל פניהם, ושפתותיהם ממלמלות תפילה חרישית. זעקה מלב שבור של ילדים תמימים:
"השיבינו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם!!!"
תגובות