וזה אתה שמהפנט אותי
בחוסר הרצון הזה להיות
ובחוסר ההחלטיות.
וזו אני שמהופנטת
כשאתה לא רוצה
או לא מסוגל
לזרוק את הכל ולזרום עם זה
הלאה.
וזו אני שלא מסוגלת
להניח לך לשכוח מהכל
וזו אני שלא רוצה
להפוך לחייל פשוט
או לצריח
אחרי שכבר הייתי המלכה.
וזו אני שרוצה להמשיך להיות מיוחדת
וזו אני שרוצה לחזור לצחוק חסר הגבולות
שהיה מנת חלקי
רוב חיי
ושכבר מזמן הוא עצור
מדי.
ואולי זאת גם אני שלא מסוגלת כבר
לזרום עם זה הלאה
וכמו כלום הם עוברים לאט, הימים
וכמו כלום הם משאירים עוד חריץ
ועוד סימן
ועוד אחד ועוד הרבה
ועוד כתובת קעקע
על נפשי
הפצועה.
ואני כבר רוצה להרגיש חופשיה
מעצמי
חופשיה מהצורך
להיות אני
תמיד רק- אני.
אני ללא מתחרים
אני ללא שותפים
אני שלא מוצאת את האוזן הראויה
אני שלא מוכנה
לרדת
אל העם.
כי זה מרגיש כל כך בודד
מבעד לחומות בצורות של
צחוק מזוייף
עולצני
והעיניים שמחייכות
בריקנות.
תגובות