היא מושכת אותי כחלקיק טעון לקוי שדה שעוטפים אותה , שאהיה עימה, לפלרטט איתה, לדמיין, להגות ולחלום אותה. את כל תשומת לבי היא רוצה, דורשת כל דקת פנאי ואי-פנאי שלי.

בתקופה האחרונה היא פשוט לקחה את הפקלאות שלה ועברה לדור אצלי. היא אומרת לי בגלוי: "אני רוצה לחיות אתך! "

אני משיב לה ברוך: "יש לי רעיה." אבל זה לא אכפת לה, והיא שבה חוזרת ביתר תקיפות:

"אני רוצה לחיות אתך כל הזמן!"

והאמת תאמר – אני אוהב אותה.

מאוד נמשך להיות איתה, להתבודד איתה, לספר לה את מה שעובר עלי,לחיות ולהרגיש איתה מחדש את ההתנסויות שחוויתי בחיי, שחווה מדי יומיום, להביט, להתבונן בן יחד עימה מנקודת תצפית אחרת.

יוצאים במשעולי מולדת קדומים,  בשדות פרחים וניצנים טלולי טל ואור, מחייכים לנו, לאורך חוף יפו-בת-ים כשהשמש משליכה מכמורות על המים,  ואינספור דגיגי-אור מרצדים, מבהיקים,  מסנוורים.

 הולכים יחד ברחובות ושדרות הכרך,  משוחחים ושותקים. יושבים בבתי-קפה על הפוך רותח, קוראים יחד ספרי שירה ישראלית ומתורגמת, מעמיקים מדי פעם בשיר נבחר, כמעט תמיד בהסכמה מלאה בדעותינו.

לפעמים, כשבא לה, אני שולף את יומן הכתיבה שלי, ונותן לה להתבטא חופשי, כשידי כותבת חיש  דבריה על דף לבן חלק, בתולי, כנוע . קורה,   וללא כל התרעה,  מופיעה לה, ה´גברת המסתורית´ , מצטרפת לשולחננו כמובן מאליו. אנו לא רואים אותה, אבל שנינו קולטים אותה.  ובו ברגע, מתחילה פלגשי ֹשְפוֹעַ מלים, זורמות כאילו מעצמן,  ושנינו כזוג ברבורים שטים לנו בנהר השראה מופלא.

לאחרונה, השתלטה לה הגברת גם על שאר חדרי לבי.  לא רק לחדר הימני עם העליה.  רוחה כבר זורמת בתוך עורקי, במרכזי מוחי, נספגה בתאים,  ב D.N.A  .

 מה אגיד לכם, נפשי-חיי התמלאו בה. רעייתי כבר מתלוננת שאני פחות ופחות נותן לה תשומת לב, ולא שש לשאוב את הבית ולשטוף כלים... גם תלמידַי מבחינים שנותן להם פחות תשומת לב, והשיעורים כבר פחות מושקעים, פחות סוחפים מלהיבים.

מה שמוזר בעיני, שאני נפרד ממנה באשמורת אמצעית, שוקע לי בשינה עמוקה –  והיא,  כלל לא ישנה ! נשארת ערה כל הלילה. כשאני קם השכם בבוקר, פעמים היא מריצה אותי אל שולחן הכתיבה, כתוב...  מבלי לאמר לי "בוקר טוב".

קרה, שהעירה אותי בשתיים או שלוש לפנות בוקר,  ודרשה בתקיפות שאקום ממיטתי ואכתוב מה שבא לה לאמר לי. ואני כמובן, מציית.

 דרכי הרוחית, קודש קודשיי,  מלינה, מוכיחה אותי בפנַי שהיא פגועה מפלגשי הפיוטית האהובה.

נכון שהיא חיה עמי את כיסופַי, אמונתי,  התנסויותַי, בושתי, נפילותַי, זעקותַי, תפילותַי, הללַי, חדוותי לאורו הפורץ מאיר  מרחבים –  חיה עמי כל שירי.

אך היא תובעת כל נפשי ומאודי ורוחי אליה  24.00  שעות ביממה, ללא הפסקה. 

ואנכי... אט אט הולך ונהיה עבד נרצע לה,  לשירה שלי.