עליתי לאוטובוס וראיתי פנים מוכרות ,זה היה קובי ,אחד מהשכנים שאתה פוגש מידי פעם ובמקרה והשכן הזה הוא כמו קובי - כלומר חרדי, אז השכנות מסתכמת ביותר משלום שלום ,חרדים אוהבים לדבר ,זה איכשהו קשור לדעיכת היצר המיני ופיתוח החלקים האחרים בנפש ,התיישבתי לידו וכמו שאפשר לצפות מכל דתי - הוא ניסה להתחיל לדבר על אמונה .
"מה נשמע צדיק ? מה שלום הנשמה?" הטון המתנשא הזה שיש לכל מיני אנשים ,זה כאילו באמת איכפת להם ,אבל צורת הדיבור שלהם נשמעת כמו 'אצלי החיים יפים ,מה יש לך לספר!' אבל בכל זאת עניתי בנימוס "החיים יפים ,לא קלים במיוחד –אבל בהחלט יפים, מה איתך? מה שלום האישה?"
"ברוך השם תודה לאל ,מסתדרים –כמו רוב הזוגות הדתיים ,אתה יודע מה קראתי באיזה מקום לפני שבוע ,עשו סטטיסטיקה על הנישואים בישראל וגילו שאצל החילונים אחד מכל שלוש זוגות מתגרשים ,פשוט עצוב" שוב פעם ,המילים 'פשוט עצוב' יצאו לו מהפה בדיוק באותה צורה שהוא אמר 'ברוך השם' ,שקרן טוב יודע שצורת הדיבור חשובה לשקר טוב ,לא פחות מאשר המילים עצמם.
"תראה קובי" לא היה לי חשק לענות אבל הייתי מוכרח "אצל החילונים ,יש רק גורם אחד במשוואה של 'להישאר ביחד או לא?' ,אני מתכוון לטוב ולכיף שיש לשניהם ,ואם לא טוב בקשר - אז נפרדים וזהו! אצל הדתיים לעומת זאת ,הטוב שיש לבני הזוג בקשר הוא רק חלק מהמשוואה"
"על מה אתה מדבר " הוא אמר בבלבול מזויף ,ברור שהוא הבין אותי.
"אני מדבר על זה שאצל הדתיים - יותר נכון אצל החרדים ,גם אם רע מאד לאישה ,והיא עוברת סבל מטורף בבית ,לפעמים זה עדיף מאשר להתגרש ולהיות 'גרושה חרדית' - שזה במילים אחרות סוג ב',"אתה מדבר שטויות!" ,הצלחתי להכעיס אותו ,תמיד כשאנשים כועסים ואין להם תשובה מוכנה הם אומרים 'אתה מדבר שטויות' ,ניסיון עלוב להרוויח זמן כדי לחשוב על תשובה "אצל החילונים הזוג
כבר מואס בקשר בגלל שכבר אין שום ריגוש מלגעת אחד בשני ,וכמו שבחור פיקח כמוך בטח יודע - מאיסה במשהו יוצרת סקרנות למשהו אחר ,זה כמו ילד
קטן - רק אחרי שנמאס לו מהצעצוע הישן שלו הוא מתחיל לפתח סקרנות לדברים אחרים.." ,"לעומת זאת " הייתי צריך לרדת בתחנה הבאה אז קטעתי אותו "אם
תיקח ילד קטן שלא ראה שום צעצוע בחיים שלו ,ותזרוק לו איזה משהו בלוי וישן
הוא יתלהב מזה כי אין לו קנה מידה נכון לגבי שאר הצעצועים ,כי מעולם לא היה לו צעצוע , ככה זה אצל החרדים - אין להם קנה מידה נכון לגבי המין השני כי כל הזמן דואגים להרחיק ביניהם ולכן ישר אחרי כמה שידוכים הם כבר רצים לחתונה ,זה לא קשור לכמה שהבן זוג מדהים ,פשוט אין להם קנה מידה נכון לגבי מה
מדהים ומה לא! בכל אופן ,אני צריך לרדת אז שיהיה לך אחלה יום "
הוא ברך אותי לשלום ואמר שישמח לדבר איתי שוב ,אמרתי לכם –דתיים אוהבים לדבר ,ופסגת הדיבור אצלם הוא ויכוח טוב.
ירדתי מהאוטובוס הישר לשגרת העובד הפשוט ,סה"כ אני נורא אוהב את השגרה כי היא איכשהו מעגנת אותך לקרקע ונותנת תחושה של יציבות ,הבעיה היא שהשגרה אף פעם לא מכינה אותנו להפתעות הקטנות של החיים ,כמו שבאמת קרה לי באותו היום.
******
לפני שנכנסתי לעבודה קניתי באיזה חנות פנקס קטן ועט ,למקרה שיבואו לי רעיונות לגבי הספר אז שיהיה לי איפה לרשום אותם ,רעיונות יכולים לצוץ מכל מקום וצריך להיות מוכן לקראתם.
נכנסתי לעבודה וראיתי את אחד העובדים - אלון - יושב בחוץ במצב 'הדיכי המהרהר' ,זה המצב הזה שאתה יושב עם ראש כפוף ,ידיים מונחות על הראש ונשענות על הברכיים ,כשרגל אחת מתופפת לה על הרצפה ,צורת התבטאות של 'איך נכנסתי לבעיה הזאת ומה אני הולך לעשות עכשיו' אנשים שמרחמים על אחרים חושבים שהם עושים להם טובה ענקית ,לדעתי כשמרחמים עליך אתה מתמלא בכעס כלפי המרחם ולא באהבה על ההבנה שלו ,אנשים לא זקוקים לרחמים ,אולי לקצת יחס חם ,אבל עם שמירה על הכבוד שלהם , בכל אופן ניגשתי אליו לראות מה קרה ,לפעמים כשמישהו מדבר על הצרות שלו בקול
רם , הוא מתחיל להכניס הכול לפרופורציה כי בראש יש רק בלבול ענק לגבי
מה שבאמת מציק לו עד שאפילו הבעיות הקטנות מקבלות מימד עצום ומדכא.
אז נעמדתי לידו ושאלתי "מה קורה אחי? ,הכול טוב?"
"עזוב ,המצב על הפנים – זרקו אותי מהבית ואני צריך עכשיו להתחיל לחפש דירה ". "אז מה! הגיע הזמן שתצא קצת מהבית והנוחות של ההורים" כמובן שלי היה קל להגיד את זה כי גדלתי בפנימייה מגיל ארבע עשרה ככה שלא ממש הייתה לי הבנה נכונה לגבי ילדים שגדלים בבית."זה לא קשור לנוחות" הוא הרים את אליי את הראש והוציא סיגריה מהכיס "אתה מכיר את הקטע הזה בחיים שאתה כל הזמן עסוק בלפתור את הבעיות שלך ועל כל אחת שאתה פותר אתה מגלה
ארבע בעיות חדשות ,עד שבסוף אתה מרגיש כמו זבוב קטן והחיים עצמם הם כמו איזה ילד סדיסט שמנסה לתלוש לך את הכנפיים - ככה בדיוק אני מרגיש – יש לי מספיק בעיות עם הרכב שקניתי ,העבודה המבאסת הזאת ,החברה המפונקת שלי והדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה לחפש דירה "
התיישבתי לידו והדלקתי סיגריה ,כשאתה רוצה לדבר אל מישהו ' בגובה העיניים ' אתה גם צריך להיות איתו באמת בגובה העיניים "תקשיב לסחבק ,אני לא רוצה להישמע ספרותי כזה אבל להיות מאושר זה לא להסתובב בזירה של החיים בלי שק על הגב ,אל תחיה באשליה שמתישהו תישאר בלי צרות ,הם חלק מכולנו - חלק מהחיים עצמם ,כמו קבוצה של כלבים נובחים שמלווה אותנו כל החיים ,
עם הכלבים אנחנו צריכים לחיות – אבל לא תמיד חייבים לתת לקול של הנביחות שלהם להפריע לנו " הוא הביט בי וחייך את החיוך העצוב ביותר שראיתי בחיים שלי ,"אין לי מושג על מה אתה מדבר ,תכלס! מה אני צריך לעשות?"
"אל תכניס את כל הראש לתוך הבעיות שלך , כשאתה שומע את הקול הזה של הייאוש צועק לך 'מה נעשה עכשיו!! ,תחשוב כבר!! ,אנחנו עמוק בחרא!!' תענה לו בשיא האדישות – נמשיך לחיות!, תבין אחי ,אתה צריך להכניס קלילות אדישה לחיים שלך לגבי כל מה שעובר עליך ,קח את הכול בראש קטן ,תמשיך לחייך ,תדמיין לעצמך את האנשים האלה במחלקות למשותקים ,או את אלה
שגרים ברחוב עם איזה מעיל דובון קרוע ,החיים שלנו יפים - לא נוחים מידי ,
אבל בהחלט יפים".הוא חשב על מה שאמרתי והביט לרצפה ,כשאנשים חושבים על משהו הם מורידים את הראש וכשהם מנסים להיזכר במשהו הם מרימים
אותו ,זה כתוב באיזה מקום - אין לי מושג איפה.
המשכנו לשבת בשקט ,כשלא נוח לנו ליד מישהו ,אנחנו תמיד חשים צורך לדבר ,לי ולאלון היה מספיק נוח סתם לשבת מחוץ למחלקה ,ליהנות מהחמימות המפתיעה של הבוקר החורפי-ירושלמי הזה ,לפעמים נדמה שגם למזג האוויר יש
מצב רוח משלו וגם לו בא לפעמים למרוד במוסכמות.
******
הבוקר התחיל כמו בכל יום עבודה שגרתי ,שום דבר לא רמז לי שמחר בשעה
הזאת אני אמצא את עצמי רחוק מאד מהמפעל הזה ,שום דבר גם לא היה אמור לרמוז עד שאחד המנהלים הגדולים נכנס למחלקה וקרא לאחראי שלנו ,הם דיברו איזה עשר דקות ולפי המבט על הפנים של שניהם הבנתי שלא מדובר במשהו חיובי. כמו שהסתבר ,החליטו על קיצוצים במפעל ככה שצריך לפטר את אחד העובדים ,אני הייתי הכי חדש במפעל – בקושי חצי שנה ,ככה שהאחראי הפנה
אותי לכוח אדם לקבל מכתב פיטורין.
הייתי בהלם ,כמו שכבר אמרתי מקודם ,זו החולשה הכי גדולה בשגרה - ההפתעות הקטנות של החיים נוחתות עליך כמו משקולת ענקית מהשמיים ,לא היה לי מושג מה אני הולך לעשות ,יש לי חשבונות לשלם ודירה לתחזק ,אני אחד שדי חי מהמינוס שלו - בערך כמו חצי מהישראלים – ככה שלא ממש היו לי חסכונות ,אז לקחתי את זה באדישות ,אין טעם להתווכח עם עצמך על בחירות
שלא אתה בחרת ,יצאתי מהמפעל והלכתי לכיוון התחנה המרכזית - כבר היו לי מחשבות לעזוב ולחפש עבודה אחרת אבל היה לי ספק אם אני אמצא משהו יותר טוב ,לפעמים עדיף משהו בטוח וצנוע מאשר דבר נוצץ אך מסופק - כנראה שהחיים דואגים לדחוף אותנו מצוק הספקות שלנו הישר אל תהום הוודאות.
הגעתי לתחנה המרכזית ואיכשהו לקחתי את עצמי לקומה העליונה - איפה שהנסיעות מחוץ לעיר. כמו כל אחד במצבי ,לא הייתי סגור על עצמי ואחרי כמה דקות של הליכה רגלית ובדיקת המצב הכספי שלי - היו לי מאתיים שקל ועוד כמה שקלים בכיס של המעיל - החלטתי לנסוע לאיזה מקום רחוק ,לא בשביל להתעלם מהבלבול שהציף אותי אלא בשביל להבהיר לעצמי מה אני הולך לעשות.
אני לא אחד שלוקח חופשות באמצע ימי עבודה וכל זה ,אבל מאחר שכבר אין לי עבודה אולי באמת כדאי לי לנוח קצת ,ידעתי שאם אני אחזור לבית כדי לארגן בגדים ולהכין תיק ,בטח אחליט לא לנסוע ,ובדרך כלל באמת כדאי לשמוע לקול השכלי הזה שמציף אותנו ,אבל לפעמים כדאי פשוט לזרום עם החיים ,חוץ מזה היה לי ספר לכתוב והייתי צריך למצוא רעיונות ,אז נשארתי איך שאני - בחור צעיר שמתחיל להרגיש את סוף הנעורים שלו,עם ג'ינס של עבודה ,סריג
כחול שלקחתי מחבר ושכחתי להחזיר ,מעיל צמר שחור ומבט מבולבל על הפנים
הרזות שלי- ועליתי על האוטובוס לאילת .למה דווקא אילת ? אין לי מושג ,אולי כי בחורף לא תמצאו שם את כל התיירים האלה עם המבט הגאה על הפנים ,ואולי בגלל שני הבנות שהיו לפני בתור לקופה ,שמעתי אותן מדברות על זה שבתקופה הזאת של השנה כל התימהוניים יורדים לאילת ,ככה או ככה ,לא הייתי סגור על עצמי עד שכבר יצאנו מירושלים ,אולי כל התימהוניים האלה שם יתנו לי כמה רעיונות ,בדקתי בכיס האחורי שלי וראיתי שהפנקס הקטן והעט עוד עליי. הנמכתי את הקול של הספקות שלי,נשענתי אחורה ונרדמתי ,כמעט כל הדרך לאילת.
******
קול של צחוק קולני העיר אותי ,פקחתי את העיניים וראיתי שאיזו בחורה יושבת לידי ,היא דיברה בפלאפון וצחקה עד שהתעוררתי ,היא שמה לב ואמרה לי בחיוך "סליחה ,הערתי אותך עם הצחוק שלי נכון? " ואז פנתה שוב לפלאפון שלה ואמרה "מפגרת! מרוב צחוק הערתי פה מישהו ,אני אדבר איתך כשנגיע, סבבה? ,יאללה ביי" ,היא ניתקה את השיחה ושוב פנתה אליי והתנצלה ,קראו לה מיכל -
בחורה יפה עם שיער שחור וחלק ,גוף טיפה מלא עם פנים מלאות בחן ,היה לה
סרט שחור מעל המצח וחצאית עד הברכיים- היא הייתה דתייה וירדה לאילת עם חברה שאמורה לפגוש אותה שם כדי ללכת לאיזה סמינר על יהדות ,משהו כזה שדתיים עושים כדי להתחזק .
"גם אתה באוטובוס הזה לבד? מחכים לך באילת?" היא פתחה את התיק והתחילה להתעסק עם המצלמה הדיגיטלית שלה ,בנות מסוגלות להקשיב לך ולהתעסק בדברים אחרים ,כשבן עושה את זה ,בדרך כלל הוא פשוט לא מקשיב.
"אני יורד לבד ,יש לי כמה דברים על הראש שצריכים ניקוי"
"לבד?" היא הסתכלה עליי במין מבט ילדותי ומתוק כזה "אין לך אף אחד שאתה מכיר שם?"
"לא ,ונראה לי שבדיוק בגלל זה אני הולך ,את מכירה את הקטע הזה שליד זרים הרבה יותר קל לך להיות עצמך ,כי ליד כל מי שמכיר אותך כבר בנית תדמית שצריך לשמור עליה,גם אם היא קצת שקרית" היא המשיכה להתעסק עם המצלמה ואמרה בקול ילדותי מלאכותי כזה "מה שתגיד חומד ,העיקר שטוב לך".
מסתבר שבגרות זה אף פעם לא מספר השנים שאתה חי ,לכן יש כל כך הרבה מבוגרים שהילדותיות שבהם עדיין פורחת ובכלל ,יש את כל הספרים האלה
למציאת אושר פנימי שכל הזמן כותבים על זה שכל אחד צריך למצוא את הילד הפנימי שבו ,אבל אם כולם ימצאו את הילד הפנימי שבהם מי יהיה מבוגר מספיק
כדי להשגיח על כולם.
דורי פעם סיפר לי על שני סוגים של אנשים 'אלה שצריכים תרנגולת ואלה שצריכים אפרוח',זה הקטע הזה שחלק מהאנשים צריכים בחורה שתדאג להם ותהיה בוגרת כמו תרנגולת ,וחלק פשוט צריכים בחורה שמתנהגת כמו ילדה קטנה ותמימה כמו אפרוח שזקוק לטיפול שלהם ,היא קטעה את קו החשיבה שלי ושאלה "אז אתה מאלה שיורדים למצוא את עצמם?" במקום לענות ולהרגיש תחת חקירה החלטתי לבלבל אותה קצת "את עצמך כבר מצאת? "
"ברור ,עשיתי המון שטויות בחיים וכשאני מסתכלת אחורה נראה לי שכל מה שעברתי בחיים היה מסע ארוך לגלות את עצמי." התיישרתי במושב שלי ושאלתי "אז תעני לי על שאלה פשוטה,מי את? " היא התחילה לחשוב שאני איזה חולה נפש אבל בכל זאת ענתה "מיכל".
"לא שאלתי איך קוראים לך! ,שאלתי מי את?"
"מה השאלה הזאת ,אני בת-אדם! אתה מנסה לחרפן אותי?"
"לא שאלתי איזה סוג של בעל חיים את, שאלתי בצורה הכי פשוטה - מי את?"
היא המשיכה לחשוב והבינה שאין לה - כמו לכולנו - תשובה פשוטה לשאלה ,מי בעצם אנחנו.
אריסטו טוען שמהות הזקנה הם זיכרונות לגבי מי שהיינו ומהות הנעורים הם שאלות לגבי מי שאנחנו ,היה נראה לי שאני צריך להכניס את הרעיון הזה איכשהו לספר שאני אכתוב ,אז הוצאתי את הפנקס והעט ,התחלתי לכתוב כמה דברים שעלו לי באותו הרגע ואז מיכל שאלה "גם אתה כותב יומן?"
"לא ,אני הולך לכתוב איזה ספר" הסתכלתי על החצאית והסרט שלה והוספתי "בעזרת השם" היא חייכה ושאלה "על מה הספר? כדאי שתכניס לתוכו איזה רומן סוער ,אהבה שלא יכולה להתממש ,אנשים תמיד אוהבים לקרוא על איזה ילד רחוב שמתאהב בנסיכה שרגילה לפינוק ומותרות."
"אז אני אשאיר את זה לך ,אני לא אחד שכותב עלילות מרתקות ,הרעיון הכללי הוא לקחת אוסף של רעיונות שאתה רוצה להעביר ולשתול אותם בסיפור פשוט
שימשוך את הלב".הסתכלתי בחלון וראיתי שהגענו,היא נתנה לי פתק עם המספר שלה ואמרה "אם בכל זאת תבין שאתה לבד מידי ,תתקשר ,אני פה לשלושה
ימים".קיפלתי את הפתק והכנסתי אותו לכיס של המעיל שלי ,האוטובוס התחיל
להאט ואנשים נעמדו כאילו שמחכה להם איזה אוצר בחוץ.
ירדתי מהאוטובוס ,הורדתי את המעיל והתחלתי ללכת לכיוון הטיילת ,העיר באמת הייתה ריקה מאנשים בתקופה הזאת של השנה ככה שדי היה לי נוח ללכת לבד בלי כל הרעש הזה שיש מסביב בדרך כלל . ליד נמל התעופה ראיתי מטוס ממריא - בטח לכיוון נתב"ג - לא משנה עד כמה המקום שבו אתה נמצא מושך אליו אנשים שרוצים לנוח ,ברגע שאתה גר במקום הזה ,כדי לתפוס קצת ראש אתה חייב לשנות אוירה.
הגעתי לטיילת ,היא לא הייתה דחוסה באנשים כמו בקיץ אבל בהחלט לא הייתי לבד, רובם היו זוגות צעירים או חבורות נערים שבטח היו באיזה טיול מהתיכון או משהו כזה ,למה בת תמיד תרגיש יותר כיף להיות בחברת בנים והיא תתגאה בזה שהיא לא אחת שמסתדרת עם בנות? אומרים שאם תיקח שני בנים זרים ותשים אותם באותו חדר - הרגש הראשון יהיה ניטרליות ,אם תשים בן ובת זרים באותו חדר - הרגש הראשון יהיה משיכה ואם תשים שתי בנות באותו חדר –הרגש הראשון שהן יחושו יהיה איבה!. נראה לי שכל נערה מרגישה את עצמה יצור ייחודי בעולם של בנים וכל בת אחרת שתהיה לידה - רק תהרוס לה את הייחודיות .ואם כבר אז למה לפני עשרים שנה בחורה שהייתה שומרת על עצמה עד החתונה הייתה נקראת 'אחת עם כבוד' והיום היא נקראת 'מוזרה' ,באמת התקדמנו לאיזה מקום גבוה בסולם הערכים? או שזה סתם כיסוי להתדרדרות? - לתת גנאי לכל משהו מכובד שהיה נחלת העבר. אומרים שאם מישהו היה עובד באיזו עבודת כפיים ולאחר מכן במהלך החיים הוא התעוור, יהיה לו קשה מאד לקרוא בכתב ברייל משום שכתב ברייל מורכב מצירוף של כמה בליטות על הדף וידיים שאיבדו את הרגישות שלהם לא יוכלו לחוש את הבליטות העדינות ,נראה לי שככה זה עם הנפש שלנו ,מרוב סיפוק הדחפים כבר איבדנו את הרגישות של הנפש ולכן קשה לנו לספק את הדחפים באותה קלות כמו בעבר.
ככה או ככה, קניתי לי בירה באיזה דוכן וירדתי לכיוון החוף.
תגובות