עמדתי שם, בדירת הסטודנטיות, בישוב ששמו נשכח ממני.
אני זוכר רק את הרגע בו קמתי לאחר השיחה הארוכה, שבילי המחשבה ומנועי הדיבור כבים לאיטם. בנים ובנות חילצו את אבריהם לאחר הישיבה הממושכת על הרצפה, מכוסה שטיחים וכריות, משוחחים בנעימות.
היא ניגשה אלי. לבושה בפשטות וארנק עור שחור מתוח ברצועה על גבה. תלתליה החומים צהובים בפראותם התמימה, עיניה מביטות בי.
שמה סיון. מעין הוד. שם נולדה להורים אמנים. והיא לומדת זן.
עיני העייפות מביטות בה, אין לי כוח לדבר וליבי מרגיש את הערפל בינינו. אבל היא רוצה לדעת: במה שונה שיטת גילוי האני עליה דיברתי משיטת הזן.
הו, אחותי הנלבבת, מבטך הנבון ממיס את אבני הלב. מה אומר לך. על טוהר חיפושייך, על רעננות אור הגעגוע הנוהר ממך. במקום דמעה, תנועת ערגה - אני עונה.
-``את יודעת, חכמי הזן אומרים שהאני הוא הקו הדמיוני שהציפור מציירת כשהיא עפה בשמיים. קיים, לא קיים. יוצר את הזמן ונעלם בו. היה, אבל איננו``
סיון מחייכת. היא מרוצה מהמשל. שביב צהוב של מחשבה מאיר בעמקי עיניה.
-``נו?``, היא שואלת.
האם אני מציג לפניה? אין טעם להרשים אותה, אנחנו כל כך רחוקים, ושונים.
-``השיטה שלהם מלמדת התבוננות בקו הדמיוני הזה``.
יש כל כך הרבה לומר, לספר, ללחוש, לשיר על זה. עור פניה הצעיר מחליף הבעה. היא טעמה משהו מן ההתבוננות הזאת. עוד לא יודעת מה השאלה. לא מכירה את כובד התשובה.
-``אז מה השיטה שלך?``
אני עייף, ודיברתי המון. מעגלי התבונה שאני סובב בהם יותר זמן משנות חייה חרצו תלמים עמוקים בנפשי. עוד לא עמדתי על אמנות שידור השתיקות שבין המילים, הנותנות את הקצב ואת המשמעות.
-``אני מתמקד בציפור``
שפתי קפוצות. עיני מביטות בעציץ שלידי. אני חושב על הנסיעה חזרה הביתה.
סיון קצת נבוכה. היא מבינה שיש כאן הבטחה כמוסה לגילוי חדש, אולי איום על שיגרת החיפוש בנתיבים המקובלים. פעמוני אזהרה עדינים מניעים ענבלים רכים בראשה. אולי.
סומק תפוחים עולה בלחייה השזופות. היא מרגישה משהו מזרות הרגע הזה.
-``תודה``, היא אומרת.
היא פונה ללכת, ואני סוגר בראשי את הדלת שתמיד תסוב על צירה.
תגובות