אהובי הנכבד,
הנדון: מכתב פרידה ממך, אהובי
אתמול בערב דיברנו, כל כך מעט, וכה הרבה נאמר.
אתה כבר לא אוהב אותי. לא יודע, מזה שבועות, לאן הלכה האהבה. היא לא השאירה מס' טלפון או אי-מייל, כדי שתוכל ליצור אתה קשר ולקרוא לה לשוב.
ואני, שהבנתי שכך הם פני הדברים, אמרתי שאני רוצה להיפרד.
אתה ביקשת זמן.
ומה הזמן ייתן לי? מה הזמן ייתן לאהבה שלנו – שאצלך נעלמה כלא היתה?
אבל בסוף, כשהתקשרת, והתחרטת, והתעקשת, הסכמתי שאנחנו חייבים לקחת זמן.
והנה, אני לקראת סופו של היום הראשון בלעדיך. וזה כואב, מפחיד, מאיים. לא עוד טלפונים ממך – ארבעה ואפילו חמישה ביום. לא עוד אס.אם.אסים של אהבה. לא עוד סופי שבוע של חיבוקים, של נשיקות, של שיחות. לא עוד ממך.
ובאמת שהיה לי המון ממך – ועל כך תבורך מפי כל ימיך. בימים הקרובים האלה, הקשים, אתה גם תקולל בגלל זה, אך בטוחתני שביום מן הימים אסלח לך.
כרגע הייתי רוצה לשכוח כמה היה טוב, ולהיזכר דווקא כמה היה רע. אם היה רע.
אז מחקתי את כל האי-מיילים שלך. אפילו את אלה שכתבת לי לפני שהכל התחיל, לפני שבכלל חשבתי עליך בכיוון רומנטי. גם את זה אני לא רוצה לזכור – את הדרך העדינה והחכמה שבה הצלחת להיכנס לי ללב, מדלג באלגנטיות על מחסומים של שפה, תרבות ודת.
ואיך אוציא אותך מהלב שלי? אולי הדמעות, אם אבכה באמת הרבה, ימחקו אותך? ישטפו את הזכרונות הטובים שלי ממך?
ואולי אם דווקא אעצור אותן, הגוש המכאיב הזה בגרון יזכיר לי את הכאב שהכאבת לי כשאמרת את המלים הנוראות האלה. שאתה לא אוהב, כבר כמה שבועות. ולזכור את הכאב הזה שהכאבת לי, אולי זה יהיה יעיל יותר?
איך שיקרת לי כל הזמן הזה? לא גילית לי שמשהו נגמר אצלך, המשכת כאילו הכל כרגיל, ואפילו יותר מזה. ואני רוצה לחשוב ולהאמין שאתה מטורף. שבעצם אף פעם לא הכרתי אותך באמת. אבל זה לא מנחם אותי. כי אני רוצה את מה שהיה לי אתך בחזרה! שתחזור לאהוב אותי! שפוי או לא, פגום או מושלם.
מה עשיתי שאינני ראויה עוד לאהבתך? אולי אם אדע מה עשיתי, אוכל לעשות Undo ולהחזירך אלי? אבל אני סורקת שעות על גבי שעות במוחי את השבועות האחרונים. אצלי לא השתנה כלום... מה זה יכול להיות?
ומצד שני – אני רוצה להעיף אותך לעזאזאל. לישון, חודש, חודשיים, שנה – כמה שצריך, ולהתעורר בלי הגרורות האלה שיש לך בתוכי. כי אם הלכת ממני, אם הפסקת לאהוב אותי, אתה לא ראוי לאהבתי. כלומר, אתה כן ראוי לאהבתי, לפחות החלקים בך שכן הכרתי, אך אהבתי איננה אהבתנו, והיא תהיה ללא תוחלת, לא תועיל לי, ותגווע לה לאיטה.
שתמות כבר, שתמות האהבה הזו! שתיקבר עמוק באדמה, עם מילים יפות על המצבה שאכין לה:
"כאן טמונה אהבה,
שהלכה כנגד כל הסיכונים וניצחה אותם,
עד שנוצר הסיכון שהיא כלל לא לקחה בחשבון,
והיא הלכה לעולמה בטרם עת."
איזה פחד. אני פשוט משותקת מאימה. אני יודעת, הזמן יעבור, ואני אתגבר. אבל שיעבור כבר! שיעבור! למה הוא עובר כל כך לאט בלעדיך?
ויותר גרועה מהפחד – התקווה, האישה הזו, המתמסרת, הזולה – שמחכה לך, שאולי תחזור, ואולי תאהב אותי שוב ותרצה בי שוב. אך האם אוכל לסמוך עליך אז? שהחזרת את אהבתנו – לתמיד? או שחיברת אותה למכשירי הנשמה מלאכותית? אני מעדיפה שהאהבה הזו תמות, אחת ולתמיד. כבר שפכתי מספיק דמעות, האדמה רכה דיה לכרות בה את הקבר שלה, של אהבתנו.
שלום לך, אהבתנו. נעמת לי עד מאד. נעמת לי כמו ששום דבר אחר לא נעם לי לפנייך. ואני יודעת שאתגעגע אלייך – לחום שלך, לתמיכה שלך, ליופי שלך. אתגעגע, ואמשיך הלאה, עם הכאב של אובדנך, בחיפוש – נואש משהו – אחר אהבה אחרת.
ואני אסלח לך. כשאפסיק לכאוב ולכעוס, אסלח לך. אני מאחלת לך שתבין את עצמך, ושתזכה להבין ולהעריך את אהבתנו, כפי שהיתה, על מעלותיה הרבות ועל מגרעותיה. תחיה עמה בשלום, ועם עצמך בשלום, וכך תוכל להמשיך הלאה.
אני כל כך מתגעגעת אליך עכשיו.
כמו תיכוניסטית – בודקת את הפלאפון כל עשר דקות, אולי תתקשר ותביא בשורה טובה. וכל צלצול בדלת, אולי תגיע לפה בעצמך, תחבק אותי, שלם ושלוו, ותגיד לי שזהו, שנגמר, שבעצם זה היה רק חלום בלהות. כמו אז, ביום ראשון לפנות בוקר. זוכר? שחלמתי שאנו נפרדים, אך התעוררתי, ואתה היית שם, לידי. מנחם, אוהב, אתה – כמו שהיכרתי ואהבתי...
איפה אתה עכשיו? מה עובר לך בראש? אני נמצאת שם? כואב לך שאני נמצאת שם? אתה מתגעגע אלי? אתמול אמרת לי שכן, אבל אתה כה הפכפך בימים אלה, שאינני יכולה לדעת דבר!!!
אוווווווווווווווווווופפפפפפפפפפפפפפףףףףףףףףףףףף! לחזור עכשיו לדייטים? לאינטרנט? למדור "בננות"? ללהיות לבד? בא לי למות... לא רוצה את כל זה.
הקב"ה יעזור לי, כמו שהוא עזר בכל הפעמים הקודמות. הוא היחיד שלעד אוכל להישען עליו. הוא היחיד שכנראה אוהב אותי באמת, גם כשאני עייפה, כועסת, ואפילו מזניחה אותו ומתנהגת בניגוד לרצונו. הוא יעזור לי, אני מקווה. והוא יעזור גם לך, אל תדאג. הוא עוזר לכל מי שקורא לו באמת.
בברכה,
אהובתך לשעבר
אני
-
בין ספרי חוקים למבוכי הנפש, כי הכל כל כך חשוב, ולא חשוב. מצפה בכליון עיניים לגאולה לאומית, ולכל הפחות - לגאולה האישית.
תגובות