כתיבה זה לא הצד החזק שלי. תמיד יש בי רצון לקצר את כל הסיפור ולהגיע לסוף, לתכלס. אני מרגישה כאילו הפרטים לא מעניינים אף אחד. אבל אולי כן?
הסיפור שלי התחיל בערב החג, אבל סוף אין לו (עדיין?).
ערב חג, הלחץ של לפני החג ואני מנקה במרץ את הבית ומספיקה עוד להתעצבן על אחותי שלא עוזרת ועל אמא שלי שלא עומדת לצידי בוויכוח. בסערת רגשות אני זונחת את המטאטא ורצה לחדר שלי. שם יש לי את החופש והאפשרות לפרוץ בבכי ולרחם על עצמי. בכי שלא מתאים לגיל שלי (21), אך תמיד פורץ בי לאחר תקופה קשה של הדחקת רגשות.
ישבתי שם בחדר בוכה משחררת את כל רגשות התסכול והבדידות. הדלקתי את הרדיו בקול כדי שקולי יעלם בתוך הצלילים. לאחר כמה דקות , כאשר אני נרגעת, הפניתי מבטי לעבר המפלט, מקום הבריחה שלי ממחשבות וכאבים- המחשב. התחברתי מייד לאינטרנט ונכנסתי לצ'אט על מנת לשכוח ואולי למצוא אוזן קשבת, אבל הכי חשוב- לברוח.
נכנסתי בשם: מישהי. שם לא מחייב, שם שמחביא, שם שבעצם מייצג את כל רצוני, להיות סתם מישהי. מייד מסכי נמלא אדום. רוב משפטי הפתיחה הבנאליים:
"את לא סתם מישהי..."
"למה את מזלזלת בעצמך"
את דווקא נשמעת מיוחדת"
נמאסו עלי...
יצאתי מהחדר, טיילתי קצת, וחזרתי לחדר שוב.
אחד: "את עוד פה?"
סליחה? אני מכירה אותך? איזה יומרנות מצידו לשאול כזה דבר, לא דיברתי איתו כלל. עניתי לו והתחלנו לדבר. הבחור מעיר בדרום, עובד בנדל"ן. בחור פשוט. הרגשת התסכול שחשתי קודם לכן גרמה לי לפרוק את כל המחסומים ויריתי בו צרורות שאינני נוהגת לצלוף בניסיונותי למצוא חן. פשוט לא היה אכפת לי. צחקתי על מקום מגוריו הערסי, על עבודתו הטיפשית, על הכל. והוא? הוא צחק, חייך, והקניט בחזרה.
זה כבש אותי.
דיברנו 3 שעות. על הכל. בלי מחסומים, בלי הצגות, שיחה אמיתית ויפה.
נפרדנו לפני כניסת החג. בלי מספר טלפון, בלי כתובת אימייל. כלום.
החג עבר עלי במחשבות עליו.
מיד עם יציאת החג נכנסתי לצ'אט וחיכיתי. וחיכיתי, וחיכיתי. הוא לא בא.
יום ראשון. נכנסתי שוב.
מלפפון: "את דיברת עם מיקי?"
מישהי: "לא"
מלפפון: "את מכירה את אחד?"
דפיקות לב מואצות.
מישהי:" כןןןן!"
זה הוא.. הוא חזר. התחלנו לדבר שוב. חיוך טיפשי נסוך על פני.
מלפפון:" את יודעת, נשבע לך שהתגעגעתי..."
וואו. והשיחה נמשכה. אותן הקנטות, אותם צחוקים. שיחה אמיתית, בלי הצגות.
שבוע עובר. ואנו מדברים כל יום, שעות.
עוד שבוע. אותו דבר. הקשר מתחזק. אך הוא לא מבקש מספר טלפון. הרבה וויכוחים, ואני, אני כמו שאני, יורה בצרורות, מבקרת, מעליבה, אפילו מנסה לפגוע. מותחת את החוט עוד ועוד ועוד והחוט לא נקרע לעולם. והדבר שמדהים אותי יותר מהכל, זה שלמרות הויכוחים וחילוקי הדעות העצומים ביננו, אנחנו מדברים בכייף יום אחרי יום כבר ארבעה חודשים. אוהבים אחד את השני אהבת אחים טובים.
לא דיברנו בטלפון, לא נפגשנו, ואני בספקות לגבי העתיד. אם אי פעם ניפגש.
אולי אם ניפגש נראה שהמרחק ביננו הוא רב מדי. ולעולם לא נדבר שוב. אולי. אז בינתיים זה טוב, לשנינו.
הפשטות שלו, האמיתות, המחסור במסיכות, החוצפה, כבשו אותי לחלוטין.
היו לי תקופות שפחדתי. פחדתי להקשר אליו מדי, שיבוא יום והקשר ייתנתק וזה יכאב מדי. אבל הפסקתי לחשוב על זה. טוב לי וזהו. יש לי חבר טוב, איש שיחה, כומר לווידוי, הכל.
וזה מספיק לי.
אולי יהיה המשך, אינני יודעת....
תגובות