פרק חמישי

 קליטה או השמדה

מאז 1948?

פרק זה עוסק בקליטתם של המהגרים בישראל, אם כי "קליטה" היא מילה אדיבה מידי כדי לתאר  את מה שאנחנו מאמינים שקרה למעשה. "השמדה" משקפת יותר טוב את מה שלמעשה קרה במחנות הציונים שהוקמו למהגרים והיכן שהם איבדו את זכויותיהם האנושיות. הפיכת הספרדים למעמד של פועלים החלה במחנות המעבר שבחוץ לארץ, כפי שהזכרנו בפרק הקודם. ואחר כך היא המשיכה ב"מחנות העולים" וב"מחנות המעבר" בתוך ישראל, ואחר כך ביעדיהם הסופי  שהיו או עיירת פיתוח, ה"קואופרטיבים" או "החגורה השחורה" של הערים הגדולות.

מחנות העולים

ווידד סיפרה לי על הגירתה מבגאד. "היינו לבושים בבגדי השבת שלנו.כשהמטוס נחת חשבנו שישראל תקבל את פנינו בלבביות. אבל, השם ישמור, כמה טעינו! כאשר המטוס נחת בשדה התעופה בלוד, התקרב אלינו אחד העובדים וריסס את כולנו בכל מקום בדי.די.טי., כאילו שורצים כינים. איזה סוג קבלת פנים זאת הייתה? הרגשנו שהם יורקים לנו בפנים. כאשר יצאנו מהמטוס, כנוהגים עדר הם הובילו אותנו אל תוך רכבת שהייתה כל כך דחוסה שדרכנו אחד על השני והבגדים היפים שלנו התלכלכו. בעלי בכה וגם אני. אחר כך הילדים התחילו לבכות התייפחנו מבכי עד השמיים עד שהוטל ענן על הרכבת. כי בגלל שזאת הייתה רכבת עם קרון משא לא היה אור וחשמל, אך ככל שהיא דהרה אנחנו חשבנו על רכבות המוות שלקחו את יהודי אירופה למחנות הנאצים. לבסוף הגענו למחנה "שער העלייה" ונכללנו עם משפחות אחרות. לאחר מכם הם רשמו את השמות שלנו ו"נתנו" שמות עבריים חדשים. "סעיד" הפך להיות "חיים", "סועד" הפכה ל"תמר" ולי שינו את השם ל"אהובה" וכך הלאה. אחר כך היינו צריכים לעמוד בתור ארוך מאוד לאוכל, כאילו היינו קבצנים. לא היה לנו כל מושג מה יהיה איתנו." היא הביטה לעברי בעיניים דומעות ושאלה "האם זאת ישראל שסיפרו לנו עליה?"

     "מחנה שער העלייה היה מרכז מעצר של הצבא הבריטי לפני שהוא הפך מחנה למהגרים. רשויות הביטחון הישראלים תיגברו את אבטחת המחנה על ידי הכפלת גובה גדר התיל מסביבו והתקינו חיבור טלפוני ישיר למשטרת ישראל בנמל חיפה. היה שם כוח משטרתי של שישים שוטרים, ארבעה סמלים וקצין לפקח על המהגרים, ששוכנו באוהלים או במכלאות עם גגונים מפח, שקודם היו מחסני תחמושת עם אדמה ללא מרצפת. בעת ששוטטתי בין האוהלים האלה ארב לי קשיש עיראקי. "יש לי רק שאלה אחת," הוא אמר. "האם אנחנו מהגרים או שבויי מלחמה?" לשוני דבקה בחכי ולא יכולתי לענות. הקשיש ירק על הרצפה וקילל את ישראל וכל דבר הקשור לישראל. הבחנתי גם שתנאי התברואה במחנה היו מיושנים מאוד. השירותים היו מוצפים, כמעט ולא הייתה הפרדה בין המינים ועקב מחסור במתקני רחצה האנשים התחילו להדיף ריח."

     המהגרים נלקחו ממחנה "השער של העלייה" הזה למחנות אחרים בהם הסדרי המחייה לא היו שונים. ב-1948 היו 90,000 מהגרים, דהיינו שליש מסך הכל, במחנות. לעומת זאת, למהגרים האשכנזים העניקו את בתיהם הנוחים של הפלסטינים שגורשו. יהודה בורגינסקי, בכיר במשרד הקליטה, התריע שאספקת המזון אוזלת, ועשרה אחוז מתושבי המחנה יסבלו רעב.¹ בעקבות חודש תושבי המחנה קיבלו לחם וחלב עבור ילדיהם בלבד, ומנות הירקות הקצובות הופחתו בשני שליש. המהגרים במחנה פרדס חנה אירגנו הפגנת זעם.²  תנאי התברואה ביחד עם מחסור ברופאים, תרופות ואוכל, גרמו להתדרדרות בבריאותם של המהגרים, התפשטות מחלות מידבקות ועלייה בקצב התמותה. ד"ר משה סנה, חבר כנסת ממפ"ם, דיווח שמתוך 370 הילדים במחנה רעננה 200 היו חולים, ושבית החולים מסכים לקבל רק 25 אחוז מהמקרים שהרופאים המקומיים שולחים.³  יעקב גיל, חבר כנסת, דיווח שהוא ראה מחנות חדשים עם מאות משפחות מהגרים שבהם לא היה רופא קבוע או מרפאה נאותה.⁴  הוא גם ראה מאות אנשים עם מחלות מידבקות שעדיין גרו בקרב משפחותיהם, היות ובית החולים לא מוכן היה לקבל אותם. בכפר ברנדיס, על ידי חדרה, הוא ראה ילד עם שחפת יושן במיטה שהשתמשו בה שתי משפחות נוספות.⁵  צבי חרמון, בכיר במשרד הקליטה, אמר "התנאים במחנות המהגרים הם בלתי נסבלים. לא תהייה זו הגזמה לומר שהתנאים היו יותר טובים במחנות הנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה."⁶

     בספטמבר 1949 רות קליגר, בכירה במוסד לעלייה, כתבה בדו"ח שלה. "במחנות יהודים רודים ביהודים אחרים. עושה רושם שהם לא למדו דבר מן הטרגדיה של העבר."⁷  היא הוסיפה "למהגרים אלה יש תחושה של אזרחים ממדרגה שנייה."חינוך לא היה שם לחלוטין במחנות. לא היו בתי ספר וגם פעילויות עבור הילדים לא היו ומרבית המבוגרים היו מחוסרי עבודה. עלינו להזכיר שהאדם האחראי ישירות לתנאים הללו, גיורא יוספטל, היה יהודי שנמלט מגרמניה הנאצית לפני המלחמה ואז הוא הפך להיות מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. תיקים במשרד ראש הממשלה כללו מספר דיווחים  על הקשיים שנתקלים בהם המהגרים. בארכיונים המרכזיים של הציונות ישנן דו"וחות על שחיתות בחלוקת האוכל.⁸  יהודה בורגינסקי אמר לחברי מועצת הפועל של הציונות "לא הכנו להם [למהגרים התימנים] לא מחנות ולא הסדרי מחייה. מה עלי לעשות עכשיו? אני בונה מכלאות עם גדר תיל ושומר אותם שם כמו חיות במצב של אשליה אופטית."⁹  אפילו בן גוריון הקשוח הכריז כאשר הוא ביקר את הילדים התימנים בתל השומר "זהו הדבר הגרוע ביותר שראיתי בחיי." בנאומו בכנסת הוא הוסיף שהילדים הללו "נראו יותר כמו שלדים מאשר יצורים חיים...הם היו חלשים מדי אפילו לבכות, ואחדים מהם היו חלשים מדי להיות מסוגלים לבלוע אוכל."¹⁰

     באפריל 1949 מזכיר המפלגה השולטת מפא"י (העבודה) הכריז "הביורוקרטיה היא כמעט פלילית" בקשר לקליטת המהגרים. יוספטל הודיע למפלגתו שהמחנות שהיו תחת פיקוחו היו אמורים לקלוט 40,000 מהגרים, אבל הם למעשה החזיקו בין 50,000 ו-60,000, מחציתם היו גרים באוהלים. פנחס לבון, מזכיר ההסתדרות, ציפה ל"פיצוץ גדול". בן גוריון, ראש הממשלה ומנהיג המפלגה, התנגד לתזה הזאת,ואמר שהמדינה מפנקת את המהגרים. "אינני יכול לקבל את הפינוק הזה...אנשים אלה יכולים בהחלט לגור באוהלים במשך מספר שנים. מי שלא רוצה לגור באחד לא צריך לבוא לפה."¹¹ שנה לאחר מכן, הלכתי למחנה סאקייה לבקר את הקרובים שלי. המחנה היה מורכב אוהלים הצפופים יחד. בן גוריון נתן שם נאום שבו הוא ציין "משה החזיק אתכם באוהלים במשך ארבעים שנה במדבר סיני. אני אחזיק אתכם באוהלים רק מספר שנים מעטות."

     גולדה מאיר הייתה אחראית לבניית מגורי העולים בתפקידה כשרת העבודה. היא קודם נתנה הוראה לבנות צריפים מפח או עץ ואחר כך ממלט. הצריף היה לא יותר מאשר חדר בודד והוא נבנה על ידי מכונה עם צינורות אופקיים, שכינויה היה "התותח של גולדה". 27,000 צריפים כאלה נבנו ב-1948, שמהם 18,000 נבנו מעץ והיו אמורים לשכן את אלה שגרו באוהלים.¹² חרמון, הבכיר שהיה אחראי על הקליטה, אמר ב-29 במרץ 1949, בישיבה של מועצת הפועל של הציונות, "אנחנו נעים לקראת הצבת משכני עוני וצפיפות יתר ממושכת." זה בדיוק מה שקרה לגבי המחנות הללו, עיירות הפיתוח וה"קואופרטיבים". כולם הפכו לאזורי משכנות עוני בדיוק כמו "החגורה השחורה" בערים הגדולות. עיתונאית אמריקאית, רות גרובר, כתבה לבן גוריון "האדישות של הציבור מדהימה. החברה הציונית לחמה לאורך המנדט הבריטי על הזכות להגר וזכתה בה, אולם עתה אף איש אינו נותן את תשומת ליבו לתושבי המחנה, והמעטים שלהם תחושת אשמה אומרים: גם לנו היה קשה כשבאנו לראשונה, אז שהם יסבלו גם כן."¹³  הרשויות הצבאיות, שגייסו מייד את המהגרים הצעירים ושלחו אותם לחזית, סירבו לתת מחסה לקשישים ולצעירים במהלך השטפונות החמורים בלוד. יהודה בורגינסקי דרש שהצבא יעביר את שדה התעופה שבכפר סירקין לרשותו של משרד הקליטה. הצבא סירב, אבל כן הציע את מחנה תל-נוף שהיה על יד מחנה צנחנים ואשר הודיע לבורגינסקי שהם ישתלו מוקשים כדי למנוע מתושבי-האוהלים לגור על ידם.¹⁴  קיבוץ משגב עם סירב לתת מחסה למהגרים שהוברחו פנימה מלבנון והם נאלצו להמשיך ברגל שעתיים נוספות. כשהם הגיעו לקיבוץ מנרה נאמר להם שאם הם לא ישלמו על התחזוקה שלהם הקיבוץ לא יקבל מהגרים יותר בעתיד.¹⁵ 

     נעים סיפר "האופן שבו התייחסו הציונים לספרדים שאותם הם הבריחו איננו חדש. אני זוכר איך הם התייחסו אלי ואל חברי העיראקים בתחילת מלחמת העולם השנייה. סוכני הציונות הבריחו אותנו לבירות, ואחר כך הם שלחו אותנו למטה לכיוון הגבול של פלסטינה עם מדריך דרך לבנוני – מוסלמי ככל שאני יכול לזכור. הרכב נעצר באזור הררי והתחלנו ללכת ברגל בעקבות המדריך במשך מספר שעות. כשגשם זלעפות התחיל לרדת המדריך אמר "תמשיכו הלאה לכיוון האור הזה –זה הקיבוץ." אחר כך הוא עזב אותנו וחזר לבירות. הלכנו ברגל במשך כל הלילה בתוך איזורים נרחבים של גשם וקור צורב. האור היה רחוק מאוד לחלוטין. עד שהגענו לקיבוץ הבגדים שלנו היו רווים במים ומטונפים. אחדים מאיתנו איבדנו את נעלינו בבוץ. השומר לקח אותנו לחדר האוכל והם נתנו לנו ספלים של תה ולחם עם מרגרינה. אחרי כן הם לקחו אותנו לספרייה והושיבו אותנו שם למרות שרעדנו מקור והבגדים שלנו היו עדיין רטובים. בבוקר הם לקחו אותנו לעליית שחת ושם ישנו כאילו היינו בהמות. היה זה לקח שופך אור בהכנסת אורחים אשכנזית. זה היה קיבוץ כפר גלעדי. לאחר מכן הפרידו אותנו ואותי שלחו לקיבוץ חולתה על יד החולה. שם הם תחבו אותי לתוך צריף עץ קטן, שורץ כינים ופישפשים, ששכן בדיוק על קצה היישוב ואשר היה במיוחד עבור הספרדים. הוא היה בדיוק כמו רפת. למרות שהייתי נער צנום וחיוור, הכריחו אותי לעשות עבודה פיסית מהבוקר עד הלילה. בלילה אחד מחברי הקיבוץ היה מלמד אותי חצי שעה עברית. העבודה הייתה מאומצת מאוד. חשבתי שהגב שלי עומד להישבר מהכאב והעייפות. על ראש חבורת העובדים עמדה בחורה גרמנייה בשם גרדה שהוסיפה לצעוק עלי ואשר השפילה אותי לאורך כל היום. לא ידעתי מדוע, הואיל ובזמנו עשיתי את מיטב יכולתי, אבל גרדה הייתה עדיין רודה בי במשך כל היום והחלומות שלי היו מעיקים עלי במשך כל הלילה. נוספת לכך העובדה שכל הזמן נתקפתי על ידי פישפשים וכינים שבתוך הצריף. בשנתי הייתי רואה את אבי מחפש אחרי בהרים ובעמקים, עם שנאה בעיניו בגלל שהציונים לקחו אותי ללא ידיעתם של הורי. היטלר רדה בגרדה, אחרי כן גרדה באה לפלסטינה, ועכשיו גרדה רודה בי! בסוף ברחתי מירקות וחקלאות, ומגרדה... כבר לא היה איכפת לי מכלום. התחלתי לרוץ לכיוון ההרים, בוכה תוך כדי ריצה הרחק מן הישוב. לפתע נתקלתי במוסא, שהיה שחום עור, היו לו עיניים שחורות נוצצות ודיבר ערבית. הוא ומוסא השני, הסנדלר, היו חברי הקיבוץ הספרדים היחידים בקיבוץ. מוסא הראשון היה יהודי נתין פלסטין, אני מאמין ממוצא תימני, והשני היה מסוריה. הוא שאל אותי, "מה קרה, נעים? למה אתה בוכה?" כשסיפרתי לו על הדרך שגרדה מתייחסת אלי הוא כעס ונזף בה קשות. "הישאר איתי," הוא אמר, "ואנחנו נעבוד יחד עם המריצה הזאת." מוסא זה היה האדם הראשון בקהילה הציונית שהתייחס אלי בצורה אנושית. לעיתים קרובות הייתי הולך לסדנא של מוסא הסנדלר מדמשק, והייתי  חש תענוג בל יתואר כשדיברנו בערבית. עכשיו אני יודע את הסיבה – היא לשון הדיבור, השפה של הורי ושל הסבים והסבתות שלי. לא יכולתי להבין מדוע גרדה התייחסה אלי באופן שהיא עשתה עד שהתרחש אירוע שהבהיר לי את העמדה שלי בחברה האשכנזית. בקיבוץ חולתה היה שם חבר בשם ישראל, עד כמה שאני יכול לזכור, אולם האנשים בקיבוץ נהגו לקרוא לו "סטאלין". לא ידעתי מדוע. סטאלין זה ניצל קבוצה של דייגים ערבים באגם חולה. יום אחד אני רואה אותו עומד על גדות האגם עם הפועלים הערביים שלו. הוא צעק עליהם וקילל אותם, אחרי זה הוא תפס את אחד מהם בכוח והתחיל להכות אותו ולבעוט בו בפראות. הערבי לא הגן על עצמו. חבריו נותרו בשקט ולא זזו. הייתי מופתע מאוד, מפני שמעולם בכל חיי לא ראיתי יהודי מתייחס כך לערבי. מכאן היה יהודי גרמני או פולני, זר, מכה בן אדם, שבמקרה היה יליד ערבי. ומכן הייתה גרדה גם, שהתייחסה אלי בנוקשות. מרגע זה והלאה הייתי מודע לעמדתי המושפלת וגם לעמדתם של אחי הפלסטינים הערבים. לא הייתי מופתע כשהביאו את אבי ואת משפחתי לפה בתחילת שנות החמישים ודחסו אותם לתוך המחנות בתחילה לפרדס חנה אחרי זה לסאקייה ואחר כך לפתח תקווה שם אבי נפטר לאחר שהוא שרד במשך עשר שנים בצריף מעץ כאשר רופא המחנה סירב לבוא לטפל בו. הרופא אמר לאימי "שהוא יבוא אלי לראות אותי", אבל אבי היה חולה מדי כדי ללכת ברגל. הוא נותר במיטתו עד שהוא נפטר כמה שבועות לאחר מכן. ורק אז לקחו אותו לבית חולים אבו-כביר כדי לקבוע את סיבת המוות. אימי אמרה "זה מה שהנאצים עשו להם.""זה כל מה שנעים יכל לומר.

     על אף התנאים הטרגיים במחנות הללו, בן גוריון, ראש הממשלה ומנהיג מפלגת מפ"י (העבודה), התרעם על כל פת לחם שהספרדים אכלו. בועידת המושבים השמינית, המנהיג אמר " 100,000 יהודים חיים במחנות העולים ואת המזון שהם אוכלים מספקים להם מתוך חסד."¹⁶  רק כמה שבועות לאחר מכן בן גוריון דרש לארגן את המהגרים לתוך "גדודי עבודה" משהו בדומה לשורות צבאיות או צבאיות-למחצה ולשמש כעובדי כפייה בבנייה וסלילת כבישים, לטובת הציבור, ללא תשלום מיוחד. בן גוריון חשב שקבוצות עבודה אלה צריכות לכלול גברים בגילאים בין 18 ל-45 שיקבלו לפי מידת הצורך עבור עצמם ומשפחתם ונוסף לכך אותו סכום כסף כמגוייס לצבא. הוקמה ועדה כדי לבחון את ההצעה. חבריה כללו את יהודה אלמוג, חיים גבעתי, הילל דן, גרשון זק, גיורא יוספטל ושלום הכהן. הועדה המליצה להקים את המחנה הראשון עבור 3,000 מהגרים מגוייסים בסביבת באר שבע. אולם התוכנית נכשלה בעקבות התנגדות ממשרד העבודה שלא היה ברשותו מספיק משאבים כספיים כדי לגבות את התוכנית, ואף לא יכל לוותר על עבודות שאותם הוא כבר הבטיח עבור מהגרים אחרים.¹⁷  הרעיון של "גדודי עבודה" צץ מאוחר יותר במבנה של עבודת חירום ומשכורות חירום, ואשר אנו נבחון אותו יותר מאוחר.

     כאשר האוכלוסייה היהודית של פלסטינה הגיעה לרמה הרצוייה של מיליון, מועצת הפועל של הסוכנות היהודית ארגנה חגיגה בתל אביב, אבל רק 15 אנשים נענו להזמנה.¹⁸  זה מראה שהגירה המונית נדחתה על ידי המהגרים, וגם על ידי הישוב הציוני שהפך להיות עתה מיעוט דמוגרפי ואשר התחיל להתלונן על "ההרכב של החברה". משרד החוץ הכין תמסיר שאותו הוא הפיץ לנציגים הישראלים בחוץ לארץ שבו הוא נתן תשומת לב לעובדה שמרבית המהגרים מגיעים עתה מארצות ערביות אסלאמיות וששיעור הספרדים ימשיך לעלות. המשרד הזהיר שעובדה זאת "תהווה הטבעת חותם על כל מישורי החיים במדינה" והתכוון לכך שבמטרה לשמר את "קני-המידה התרבותיים" של הישוב הם יצטרכו מספר רב של מהגרים מערביים ולא רק  "מזרחים."¹⁹ שושנה פרסיץ, חברת כנסת, אמרה על הספרדים "אין לנו שפה משותפת איתם, בדיוק כפי שרמת ההתפתחות שלנו אינה תואמת את שלהם. הם עדיין חיים בימי הביניים."²⁰  בו זמנית התקשורת הישראלית, שהייתה כולה תחת שליטה אשכנזית, ניהלה מסע גזעני נגד נתינים יהודים אלו ותרבותם הערבית ה"נחותה" כדי להצדיק את האפלייה נגדם (ראה פרק שמיני).

     חבר הכנסת התימני, זכריה גלוסקא, מחה על האפלייה שכוונה נגד חבריה העניים של קהילתו בתחום הדיור, שירותי הדת, השירותים האזרחיים, קיצבאות ילדים ואפילו תוכניות רדיו. הוא אמר שאפילו תוכניות רדיו תימניות הוכנו על ידי "מומחים אשכנזים".

     הגם שהתימנים היו בררנים בנקיון בהיקף נרחב יותר מכל קהילה אחרת אני ראיתי, נציג מהסוכנות היהודית שטען "ישנו סוג של תושבים שאותו קשה מאוד להורות בענייני תברואה." הסוכנות הבטיחה שהיא תשקוד על בניית בתי שימוש קרובים לבתי המגורים במטרה לאלף את "האנשים האלה" (קרי, התימנים) להשתמש בהם לעשיית  צרכים."²¹  יתר על כן, פעילי מפלגה אשכנזים בצורה פעלתנית ניסו לשנות את סגנון חייהם של התימנים כדי להרוס את השפעת האב והמורה.

העלמותם של ילדי תימן

מאז אפריל 1950 אירגון התימנים היה שולח מכתבים לשר המשטרה אודות העלמותם של מאות מילדי תימן לאחר שהם הועברו לבתי החולים.²²  השר לא ענה לאף אחד מהמכתבים הללו. 18 שנים לאחר מכן רשויות הצבא שלחו צווי גיוס לילדים אבודים אלה, ובעייה מחרידה זאת התגלתה לאור. מקורות ספרדיים בפלסטינה אומרים שהאשכנזים ש"טיפלו" בענייני התימנים גנבו את הילדים ומכרו אותם להורים מאמצים בתוך ומחוץ למדינה גם יחד. וועדת החקירה הממשלתית שהוקמה ב-1968 חשבה שבעיית ההעלמויות הייתה קשורה למצב הליקויים במחנות אבל הודתה שהבעייה הייתה מזעזעת. הוועדה בחנה 342 תלונות, בעיקר של תימנים והשאר היו של ספרדים אחרים מארצות ערב. היא מצאה רק ארבעה ילדים ולא העלתה שום תוצאות אודות האחרים. אולם היא כן ציינה שהמידע שלה מהווה הצדקה לחקירת משטרה בפנים ובחוץ לארץ, ושלחה דו"ח בהקשר לכך לשר המשטרה והמשפטים, והרשויות דחו אותו. ביולי 1986 יהודים ספרדים ערכו מיפגש המוני ביד אליהו על יד תל אביב ויצאו בקריאה אל הרשויות לבצע את החקירות הנדרשות כדי למצוא 559 ילדים שנגנבו בתחילת שנות החמישים.²⁴

     הדיכוי שכוון נגד התימנים היה בלי ספק גרוע יותר מהדיכוי שממנו סבלו ספרדים אחרים כלשהם. אפשר שהיה זה בגלל שהתימנים עברו תהליך של ערביזציה לגמרי ועד לאחרונה ממש היו ללא השפעה מהתרבות האירופאית. לעולם לא אשכח את החורף של 1944 כאשר הסוכנות היהודית הביאה מאות תימנים והושיבה אותם במחנה קרוב לקריית שמואל באיזור חיפה. הם נשלחו על ידי ארגון העובדים של ההסתדרות למחנה מוצקין והיה זה שם שראיתי אותם מסתובבים יחפים לבושים בסחבות, ורועדים מקור. האוהלים שלהם השקיפו אל הים והיו חשופים לרוחות קרות וגשמי זלעפות. מפלגת מפא"י והמפלגה הדתית הפועל המזרחי היו מוטרדים רק על אודות השגת הקולות של האומללים האלה. בקיץ מחנה התימנים היה הופך לגהנום בגלל צפיפות היתר וערמות של טינופת. בסופו של דבר הם התקוממו ופלשו לתוך הדירות הלא גמורות שהרשויות היו בונים. מנהיגים אשכנזים ברשות המקומית הגיבו בכך שהם לא התקינו דלתות או חלונות וניתקו את אספקת המים בתקווה לגרש בתוקף את התימנים. באותו זמן את המהגרים האשכנזים היו משכנים בדירות גמורות בקריית חיים. כאשר התימנים התלוננו שאלו אותם בעוקצנות "היה לכם יותר טוב בתימן?" והם ענו "כן, למען השם."

     לאחר שמדינת ישראל נוסדה, האפלייה הפכה למדיניות גלוייה. למהגרים האשכנזים העניקו את הבתים הטובים ביותר של הפליטים הפלסטינים, או שנתנו להם דירות חדשות בחינם אין כסף. לאחר 1950, לכשהוכרז שעל המהגרים לשלם עבור הדיור שלהם, הסוכנות היהודית, ההסתדרות והרשויות המקומיות התחילו בבניית דירות עבור האשכנזים ונתנו להם משכנתאות ל-30 שנה. בו זמנית, המימסד הציוני היה דוחס מאות אלפי ספרדים בתוך המחנות שלא נסגרו סופית עד 1980.

הפרוטוקולים הבאים של מועצת הפועל של הציונות מראים כיצד כל המפלגות הציוניות, מהימין הקיצוני עד השמאל הקיצוני, החליטו לתת יחס מועדף לאשכנזים מפולין על חשבונם של הספרדים.

תאריך: 9 באוקטובר 1949

אליהו דובקין (מפא"י-עבודה): אנו חייבים להעניק למהגרים אלה הטבות, ואינני חושש מן המילה.

לוי אשכול (מפאי):...אם אנחנו מקימים מחנות עם מאה אלף איש בהם ואחר כך פתאום אנחנו נותנים לאשכנזים הטבות, קל לדמיין את המחאה..."לא חוסכים מהאשכנזים!"

צבי חרמון (מפ"ם-ציונים שמאל קיצוני):...אם זו שאלה של הענקת הטבות במהלך הקליטה, אני חושש שלא נצא מזה חיים...אינך רואה איזה משמעות תהיה לכך אם עשרים אלף איש יקבלו הקצבות מיוחדות?

הוחלט פה אחד להרכיב וועדה לבחון את הנושא.

תאריך: 26 בצדמבר 1949

י. גרינבאום (עצמאי):..יהיה צורך להכין בית מלון ל-800 איש לערך אשר יהיו המגיעים הראשונים מפולניה בסוף נובמבר. עלינו להזדרז כדי שהם לא יפתיעו אותנו וכדי שאנשים מכובדים לא יאלצו ללכת למחנות. ישנם אנשים בעלי מעמד בין המהגרים וזה יהיה אסון אם נאלץ לשלוח אותם למחנות.

א. דובקין (מפא"י): עלינו לעשות מאמצים יוצאי דופן כדי להקל על קליטתם של אנשים אלה. אינני רואה נזק בכך שהוועדה תשכיר מלון כדי לשכן אותם... ההגירה מפולין תלוייה בדרך שבה מהגרים ראשונים אלה נקלטים. אם ניכשל, האחרים לא יבואו..וזו תהייה מכה לכל התנועה הציונית.

מ. גרוסמן (רביזיוניסט-ימין): אני מאמין שאנחנו חייבים לעשות כל מה שביכולתינו כדי לסייע בקליטת המהגרים הפולנים, אולם אני מתנגד שהמשימה תהייה באופן רשמי בידי הוועד הפועל [של הסוכנות]. עם כל הכבוד ליהודי פולניה, לא יבינו את הפרשה. מדוע פתאום מתייחסים ודואגים ליהודים אלה בשונה מאחרים? העניין פורסם וממנים חבר מיוחד מהווע הפועל. מה לגבי היהודים של גרמניה, מרקש, טוניס, טריפולי ושאר היהודים? אני בדעה שאומרת שעלינו להחליט כאן בוועדה מה שנחליט, אבל הוועד הפועל חייב לא לצרף את מר גרינבאום כחבר בוועדה. הוא אישיות חשובה ומקובלת על ידי היהודים מפולניה וימלא כל תפקיד שיהיה מוטל עליו, וכולנו נסייע לו. אינני רוצה שכל העולם ידע שלקחנו על עצמינו את האחריות לטפל בעניין הזה... וועדה ציבורית יכולה לקום עבור יהודי פולין, בתנאי שמר גרינבאום יהיה בה, אבל לא כממונה של הווע הפועל. אני כבר יכול לדמיין את כותרות העיתונים. אני מוכן לשריין תקציב עבור הפרוייקט הזה, אבל ללא שום פרסום – כי פרסום יכול להיות מזיק ואינני רואה צורך בכך.

ב. לוקר (מפא"י): באמת כולנו תומכים בתכנית הזאת, אולם השאלה היא "האם אנו זקוקים למנדט פורמאלי ממועצת הפועל או לא?

י. גרינבאום (עצמאי ושר הפנים): בהקשר לפרסום, אתה יכול לסמוך עלי...

     המועצה החליטה אם כן להקים וועדה ציבורית לעסוק בקליטת יהודים מפולניה עם השתתפותו של מר גרינבאום. עוד יתגלה שהוא לא ייצג את הוועד הפועל אבל פעל כאחד ממנהיגי יהדות פולין.

     שבוע לאחר מכן (ב-2 בינואר 1950), המועצה ניפגשה כדי לדון בהקמת מחנה מיוחד עבור המהגרים מפולניה שבהם לכל משפחה יהיה חדר משלה, בניגוד לחדרי המגורים של המשפחות המרובות במקומות אחרים. אגף הקליטה לקח על עצמו לדאוג להסדרי מחייה ל-2,000 מהגרים פולנים תחת התנאים האלה.

י. גרינבאום (שהיה פולני) ביקש שמתקנים אלה יורחבו כדי לכסות על כל המהגרים הפולנים, אך זו נדחתה.

י. גרינבאום: זאת אומרת שמפברואר יהיה צורך לשים מהגרים פולנים בתוך צריפים עם 20 ל-30 מיטות צמודות אחת לשנייה ושמשפחות שלמות ישנו ביחד... אם חדשות על כך יגיעו מסביב הם יגרמו לרושם רע מאוד.

י. רפאל (הפועל המזרחי-מפלגת עבודה דתית): המהגרים הפולנים אינם כמו מהגרים מארצות אחרות. מהגרים מארצות אחרות נמצאים פה בגלל שדרשנו. במשך זמן רב מאוד הם לא רצו להגר ודחו את זה. מסיבה זו אין לנו שום אחריות כלפיהם, בשעה שיהודי פולניה לא יכלו להגר – לא הייתה להם ההזדמנות לעשות זאת. אם אנחנו נפטור אותם מהמחנות וניתן להם עדיפות בדיור, הם יתאקלמו הרבה יותר מהר מאשר המזרחים במחנות, מפני שיש ביניהם מומחים שהמדינה צורכת במידה רבה. זה יהיה לתועלת הכלכלה באופן כללי לכן אני מציע לתת להם עדיפות בדיור. היהודים מפולניה באים מרקע אמיד ולכן חיי המחנות יהיו קשים יותר עבורם מאשר ליהודי תימן אשר רואים במחנות מבצע חילוץ. לפיכך אני חושב שישנן מספיק נימוקים לטובת יהודי פולניה, וזה חייב לקרות בשתי דרכים. ראשית, יש להעניק להם עדיפות בדיור ושנית, אם זה בלתי אפשרי – אז אני תומך בהצעה של מר גרינבאום שנספק להם תנאים יותר טובים במחנות... אנחנו יכולים להקים קרן מיוחדת, הממומנת בעזרה של הקרובים שלהם והכסף שהם מביאים איתם. קבוצת עולים זו איננה כמו העולים התימנים. כאשר יהודי פולני   מקבל הלוואה, הוא יודע שעליו לשלם אותה בחזרה.

י. בורגינסקי (מפ"ם-ציוני/מרקסיסטי): ישנה אפשרות שיהיה לנו רק מחנה אחד, שזה מחנה עטלית בו נמצאים עתה התימנים. נדחוף אותם למקום אחר ואז נוכל לצופף בין שלושה לארבעת אלפים (למרות שזה לא יהיה לוקסוס כמו שגרינבאום דורש), כמו במחנות אחרים... כאמצעי זהירות שכרנו בין מאתיים ושלוש מאות דירות ב-200 לירות ישראליות כל אחת. אנחנו ניקח את הבתים שהוקצבו לצפון אפריקאים ולתימנים וניתן אותם ליהודים מפולניה. לכך ניצטרך לא מאתיים אלא שלוש מאות לירות. הבעייה היא אם אנחנו יכולים לאסוף סכום כזה?

א. דובקין (מפא"י, או עבודה): החלטנו נכונה לתת יחס מועדף ליהודים מפולניה. [אבל] העדיפות צריכה להינתן לאלה שמגיעים ראשונים. זה לא חייב להימשך לאורך כל הזמן, אבל המטרה שלנו היא שהמגיעים הראשונים יעבירו מסר לאחרים בפולניה שהמצב לא רע בכלל כאן. אנחנו לא חייבים לטפל בכל עשרת האלפים כך. אין בכך כל נזק לתת לאלה שיבואו בעקבותם אחר כך לחיות כמו שאר הפליטים.

י. גרינבאום: במקום לצופף את היהודים מפולניה יחד כך, אני מאמין שעדיף יהיה לטפל ביהודים מטורקיה ומלוב כך. זה לא יהיה בלתי הוגן. עליכם לדעת שיהודים [פולנים] אלה הם של עילית. לכל משפחה היו שלושה או ארבעה חדרים – בית גרמני עם רהיטים גרמניים והמנעמים הגרמניים החדישים ביותר. יבואו הנה רופאים מפולניה. תשים רק אחד מהם במחנות בבית-ליד או פרדס חנה ותראה מה הוא יחשוב אז ואיך הוא ירגיש.

     לוי אשכול, יצחק גרינבאום וממונה ממחלקת העלייה נבחרו לנציגים כדי לבחון דרכים בהם יהיה ניתן לשכון את היהודים מפולניה " ברוח הההצעות שהועלו בישיבה."²⁵

     מרבית ההחלטות שהיו בלתי אנושיות ומנוגדות לחוק הבינלאומי בוצעו באופן בלתי רישמי. ההחלטה לגרש את הערבים מלוד ורמלה היא דוגמא לכך. יצחק רבין, אמר כשהוא, כקצין בצבא, הלך לבן גוריון, שר הביטחון וראש הממשלה, כדי לשאול אותו על גורלם של תושבי שתי הערים הללו, בן גוריון לא השיב אבל רמז על ידי תנועה שכוונתה הייתה "להיפטר מהם." מאוחר יותר הוכחש שבן גוריון הורה על גירושם של תושבי לוד ורמלה. ב-1956 כשקצין שאל מה יקרה אם האיכרים שלא ידעו על העוצר שהוטל לאחר שהם יצאו לשדות, יחזרו בערב לכפר שלהם של כפר קאסם, הקצין המפקד השיב עם הפתגם הערבי "אללה ירחם עליהם", שבז'רגון הצבאי כוונתו "לשחוט אותם", וזאת הם עשו. בלבנון הפלנגות הנוצריות קיבלו הוראה להיכנס לסברה ושטילה, הוראה שכוונתה יכלה להיות רק טבח הפליטים הפלסטינים. כאשר דוד לוי, שר ישראלי ממוצא מרוקאי, התריע שכניסה זו של ה"כתאאיב" משמעותה טבח, אבל הוא ניתקל בהתעלמות מוחלטת.

המעברות

בפרק הקודם הזכרנו איך בן גורין התרעם על המנות הקצובות העלובות שניתנו למהגרים ואיך הוא רצה לגייס אותם לקבוצות עבודה מיוחדות ללא תשלום. התכנית אז נשמטה עקב קשיים שונים, אך העיקרון התיישם מתחילת 1950 באופן שונה. או שהפכו את מחנות העולים למחנות מעבר, או שסילקו את המהגרים בכוח למחנות חדשים, וכך מרבית הספרדים הגיעו בסופו של דבר אל מחנות המעבר. המימסד הציוני הפסיק למהגרים את האספקה באוכל ונאמר להם שעליהם למצוא עבודה ולצאת להתפרנס. מטרתו של המימסד היה להפחית את העלות של ההגירה הגוברת במידה רבה ולהכריח את הספרדים לעשות עבודה גופנית עבור שכר נמוך מאוד. כאשר כמה מן המהגרים סירבו ללכת למחנות החדשים, המימסד הפעיל לחץ עליהם על ידי הפסקת כל שירותי הרווחה.²⁶

     מחנות מעבר אלו הוקמו ליד היישובים האמידים של האשכנזים או הערים הגדולות, כדי לספק להם עובדים בזול. תנאי החיים במחנות היו אחידים: אוהלים וצריפים מעץ ופח. אפשר שהתנאים במחנות האלו היו גרועים מקודם, היות והמימסד השולט לא היה אחראי להבטחת אספקת מזון למהגרים. לא הייתה "מדינת רווחה", ואם אדם היה ללא עבודה, הוא לא קיבל סיוע כספי מן הממשלה. בעוד שתושבים אחדים מן המחנות הישנים קיבלו בתים בחינם או דירות, תושבי מחנות המעבר היו צריכים לקנות את הדיור שלהם מחברה מממשלתית. הרשויות, במיוחד מפלגת מפא"י השולטת, השתמשב באבטלה כדי לטמטם את הספרדים וכדי שהחיפוש אחר עבודה, כל עבודה (וזו הייתה על פי רוב עבודת שוליים), יהפוך לעניין של חיים ומות למישהו עם משפחה גדולה. השתמשו בספרדים לפיתוח הכלכלה הישראלית ולהגברת הרווחים של העסקים בלי שום תנאים סוציאליים. שילמו להם שכר נמוך, יכלו לאבד את עבודתם בכל רגע והיו קורבנות של כל משבר כלכלי שהמדינה עברה. ב-1952 שיעור האבטלה במחנות נע בין 40-50 אחוזים, בעוד ששיעור האבטלה הכללי בארץ היה רק 6-10 אחוז. אפילו כאשר האבטלה ירדה בכל הארץ, השער במחנות נותר גבוה אף על פי שמחנות אחדים לא היו מוטרדים מהאבטלה – שבהם התושבים עבדו בבנייה, סלילת כבישים, ייעור, או ביישובים של עמק הירדן וגינוסר. כל מי שהייתה לו עבודה עבד שבוע עבודה של ארבעה ימים והרוויח שתי לירות ישראליות ביום.

     לאחר שהתושבים של מחנה קריית שמונה סיימו לנקז את אגם החולה, הקיבוצים האשכנזים קיבלו 40,000 דונמים²⁷  וארבעה מטעים גדולים חדשים הוקמו לכותנה ומוצרים אחרים לשימוש בתעשייה. לעובדים ממחנה קריית שמונה לא הקציבו אפילו את החתיכה הכי קטנה של האדמה שהוכשרה לשימוש. הצבא גם השתמש בתושבים רבים לעבודה הנדסית. אחרים עבדו על פרוייט "מלחה" שנוהל על ידי חברת (מים) מקורות. חלק גדול מתושבי המחנה עשו עבודות חקלאיות עונתיות כמו קטיף פירות. החלטה של המועצה המקומית במגדל מה-8 ביוני 1951 קובעת ש-80 אחוזים מתושבי מגדל והמחנה היו מובטלים בתום עונת קטיף הירקות.

     המעסיקים לא רק שהם לא הסתפקו בכך שהם שילמו שכר עלוב, הם גם קיבלו סיוע כספי מן הרשויות כדי לעודד אותם להעסיק מהגרים. בפרק תשיעי אנו נראה בפרטים כיצד הרווחים שלהם סייעו לכלכלה הישראלית להתפתח. הממשלה, יתרה מזאת, המציאה דרך חדשה לקצץ בשכר שהייתה להעסיק את המהגרים ב"עבודת-חירום" שבהם מקבלים "שכר חירום" שהוא פחות בהרבה מהשכר שהוזכר קודם. הממשלה טענה ש"עבודת חירום" אינה חיוניות ושהמטרה שלה הוא למנוע את התפשטות האבטלה. מחקר הראה שעבודה זו אכן הייתה כלולה בתקציב הפיתוח. עבודת חירום ב-1953-1954 כללה את הדוגמאות הבאות: מיפוי-שטחים, הגברת ייצור של שטחי ירקות, שמורות טבע, ייעור, הכשרת אדמות וייערות מדינה, עיבוד אדמות קרן הקיימת, עיבוד הדרים, מיפוי-שטחים לגינון בתי ספר ובתי חולים, איסוף אשפה, פרוייקטים לפיתוח ועבודות ציבוריות, פרוייקטים של השקייה וסלילת כבישים. תקציב הפיתוח מכסה פרוייקטים זהים ולממשלה אין זכות לקרוא להם "עבודות חירום". השכר היומי הממוצע באותו זמן בערים הגדולות היה חמש או שש לירות ישראליות ליום (בערך לירה סטרלינג אחת). לתושבי המחנות שילמו רק לירה ישראלית אחת ולכל היותר לירה וחצי. כל אחד גם כן חייב לקחת בחשבון שזו הייתה עבודה קשה עבור המהגרים הספרדים שהיו קודם סוחרים, סופרים או אומנים. משפחתה של ווידד, שאותה הכרתי במחנה שער העלייה, נשלחה למחנה המעבר מגידו, ואחרי זה לתל-מונד ואחרי זה לסלמה ג'. בעלה, איש עסקים קטן בשם אבו סאלי, היה בעלים של אוטובוסים בבגדאד ועבד כמורה נהיגה באופן פרטי. אף על פי שהוא עשה זאת במשך שלושים שנים, סירבו לתת לו רישיון נהיגה בישראל וכאדם בעל עמידה הוא נאלץ לעשות עבודה גופנית קשה. לאחר עשר שנים של כך הוא פיתח מחלת לב. הרופא שלו באותו זמן אמר לו שהוא לא יכול לעבוד יותר. המחבר אמר לווידד "אם הוא ימשיך לעשות את אותה העבודה היא תהרוג אותו." היא ענתה "מה יותר גרוע? שנמות מרעב? יש לנו שבעה ילדים! הממשלה לא סייעה להם." אבו סאלי המשיך לעבוד ומספר שבועות לאחר מכן הוא נפטר. ווידד התחילה לתפור ולעשות עבודות בית כדי לגדל את שבעת ילידיה.

     בנוסף לשכר הנמוך, זכויות עובדים מוכרות לא הוענקו למהגרים האלה. השכר שולם מאוחר. בשעה שכמה מהגרים עבדו שבוע של חמישה ימים, אחדים עבדו רק ארבעה ואפילו יומיים בשבוע, והתורים היו נמתחים מחוץ למשרדי העבודה מחצות עד סוף היום. חסות קהילתית או מפלגתית שיחקה חלק ברכישת עבודה, אבל ככל שלא יהיה, המהגרים היו הולכים הבייתה מחוסרי עבודה. ויכוחים ומריבות היו פורצים בזמן שהמהגרים צעקו במשרד סוכנות העבודה "הוניתם אותנו לבוא לפה, למחנות האלה. הלוואי שהשם ינקום בכם! לכו ותרקבו בגהנום!" הפקידים  היו אז משיבים בצעקות "תחזרו לעיראק!" היה שיר מאוד פופולרי במחנות בימים ההם:

בן גוריון ראה, מה עשית לנו,

אתה הברחת אותנו,

בגלל העבר

על אזרחותינו (העיראקית) ויתרנו

ולישראל הגענו.

אילו רק באנו על חמור רכבנו

להגיע לא הצלחנו!

מה אומלל הזמן

איזה תיכנון אומלל

שאותנו הביאו לכאן!

     המהגרים העיראקים האמינו שההגירה שלהם התבצעה לאחר שנחתם הסכם חשאי בין נורי סאעיד לבן גוריון. הם חיברו שיר עממי על כך:

שם אותנו הם מכרו!

שם אותנו הם קנו!

אחר כך לכאן,

אותנו הם העלו!

     במקרים מסויימים משרדי התעסוקה היו נכבשים בסערה. המשטרה הייתה מגיעה במהירות, מפנה ונועלת אותם. במקרים אחרים השכר לא שולם במשך שבועות וחודשים. ההסתדרות למעשה הסכימה לקצץ את משכורות החירום בשליש וב-1954 מועצת ההסתדרות סירבה להקשיב לנציגי המחנות. תושבי המחנות אז הפגינו בקולניות מחוץ לבניין ההסתדרות ושוב המשטרה הייתה צריכה להזדרז להגנת חברי המועצה.

     המפלגה השולטת (מפא"י-עבודה) ניצלה את החויי המרה של המהגרים כדי לקבע את סמכותה. מפא"י הובילה את הממשלה, ההסתדרות, הסוכנות היהודית, את היישוב החקלאי האשכנזי, ופעלי ההסתדרות, הבנקים, חברות השיווק ודברים אחרים. במחנות, פעמים רבות חילקו ג'ובים באופן אקסקלוסיבי לחברי מפא"י והמפלגות הדתיות הקטנות שהיו בקואליציה של הממשלה. מדרג העבודה במחנות היה כדלקמן: מנהל המחנה, מנהל משרד העבודה, מזכירי מפלגה, עובדי ניקיון, קצין מודיעין (הש"ב) והמרגלים שלו. כל המשרות הללו, מלבד עובדי הניקיון, נשלטו בידי אשכנזים. המפלגה השולטת השתמשה בשוחד, בדרך כלל במבנה של ג'ובים, איום ואלימות, וטיפחה כנופיות כדי להשליט טרור בכל מי שיעביר ביקורת על הממשלה. חוגים דמוקרטים פרוגרסיבים אשר השתתפו במאבק לשיחרור לאומי וחברתי בארצות ערב חוסלו. המשטרה החשאית השתמשה בהיסטריה כדי לחפות על העריצות שלה וכדי לשמור על מפא"י בשלטון. כל מי שהעז לפתוח פיו כדי לעמוד על הזכויות של העם שלו נקרא קומוניסט, והטרור היה זרוע באיומים של פיטורים מהעבודה. מצב עניינים זה ארך עד שהמפלגה הימינית ליכוד עלתה לשלטון ב-1977. לפני כן, למפלגת העבודה השולטת היה רוב מכריע של הקולות במחנות בבחירות לממשלה בגלל לחצים כלכליים, בעוד שהיא זכתה רק בשליש בערים הגדולות.

     תושבי המחנות לא היו מיוצגים במועצות המקומיות שאליהם המחנה שלהם היה שייך בגלל ש"הבחירות כבר נערכו לפני שהמחנות הצטרפו למועצות." שר הפנים הוציא צו המגביל את הסמכויות של המועצות המקומיות אשר המחנות הקימו בעצמם, ובכמה מן המחנות הסוכנות היהודית מינתה וועדה שתוכל לגשר בין דיירי המחנות וההנהלה. שר הפנים לא הכיר באף וועדה ממונה או נבחרת במחנות.

     לעיתים קרובות למדי חבורתו של מזכיר המפלגה וזו של קצין המודיעין הייתה אותה החבורה. המפלגה והמשטרה החשאית (ש"ב) סמכו על גורמי פשע כדי להפחיד את דיירי המחנות. התפקיד הרשמי של המשטרה החשאית היה לשמור על בטחון המדינה נגד ריגול על ידי מדינות ערב, אבל למעשה כלל לא היה ואך אחד אף פעם לא הואשם בכך. הש"ב היה פשוט כוח משטרתי חשאי פוליטי אשר עבד כדי לתמוך במפלגה השולטת. ש.מ אמר לי שנתנו לו תפקיד קטן בתמורה לאספקת מידע לש"ב אודות אנשים המעבירים ביקורת על המדינה או המערכת. הוא הוסיף שהוא חש אשמה בגלל שהמידע שלו חיסל את המשפחות של האנשים האלו, שפוטרו מעבודתם ואמצעי מחייה לא היו להם. הוא ציין שמרבית מן האנשים הללו לא היו אוייבי המפלגה השולטת  בכלל, אבל הש"ב הפעילו לחץ עליו כדי לספק שמות נוספים של "חשודים", והוא היה חייב לתת להם שמות של אנשים שבכלל היו אפוליטים, ואפילו תומכים של המפלגה השולטת. בהזדמנות אחת פגשתי את זכריה, אחד מחברי מימי בית הספר, והוא התחיל להתלונן על מפלגת מפא"י. " הם ניצלו אותי כדי לשלוט על מחנה התימנים ואחר כך זרקו אותי." זכריה ( שהיה תימני) המשיך, "מינו אותי למדריך חקלאי במחנה, אבל עבודתי האמיתית הייתה לעזור למפא"י. ביום של הבחירות לממשלה נציגים ממפלגות אחרות באו למחנה כדי לשדל את הדיירים. החלטנו להטיל עוצר על המחנה, "מטעמי ביטחון" – אמרנו לדיירים, והחזקנו אותם בתוך האוהלים שלהם עד שהפוליטקאים עזבו. בשיטות אלו מפא"י הצליחה לזכות ב-90 אחוזים מהצבעת מחנה התימנים."

     הממשלה והסוכנות היהודית החליטו לא לספק כל שירותי רווחה למחנות. המועצות המקומיות שבתחום סמכותם מחנות אלו שוכנים היו אמורים לספק אותם, אבל היות שהמועצות הן אשכנזיות היה להן מגע מועט מאוד עם המחנות. הם גם התנגדו להקמת מחנות חדשים בסמוך אליהם היות שתושבי המחנות לא יכלו לשלם מיסים מקומיים. היו סיבות גזעניות אחרות גם כן, לדוגמא, כאשר עיריית הרצליה לא הייתה מוכנה לקבל שום מחנות בסביבה בגלל בתי המלון הגדולים לתיירים, והמוני-עם נראים לעין של שחומי עור עניים יהוו נזק גם למלונות וגם לישראל, שהפיצה הרחק והרחב  את המיתוס של הצדק החברתי שלה והדמוקרטיה האמיתית. לכן, ב-1953 על אף החוק, היו עשרים ושש מחנות ( עם 30 אחוזים מסך כל תושבי המחנות) מחוץ לעירייה איזה שהיא והשאר היו חלק מהרשויות המקומיות העניות. שתיים עשרה מחנות נאלצו להקים מועצות מקומיות ולספק לתושביהם שירותים, אולם עקב העוני המכריע במחנות, לא ניתן היה לספק את השירותים הנחוצים והממשלה החליטה להפקיד אותם תחת סמכותו של משרד הפנים – שלא עשה דבר. העיריות שכן קיבלו את המחנות לא סיפקה להם שירותים, היות ושוב תושבי המחנות לא יכלו לשלם מיסים מקומיים. כאשר המועצות המקומיות ביקשו סיוע ממשלתי נוסף הם לא קיבלו כלום. ב-1952/3 ו-1953/4 סיוע ממשלתי למועצות המקומיות למעשה ירד, וגרם לירידה ברמתם של השירותים הכלשהם שהיו קיימים. במצבים מסויימים מספר תושבי המחנות היה גבוה בהרבה יותר ממספר הדיירים ברשות המקומית הסמוכה. בנחלת יהודה הוא היה פי ארבע יותר. תל-אביב, עם 254,000 תושבים, הסכימה לקבל 2,700 מהגרים מן המחנות הסמוכים וזאת רק לאחר לחצים נמרצים. המחנות באזורי הכפר למעשה השתייכו למועצות הקיבוץ והמושב האשכנזים, שלא הסכימו לקבל אף נציגים מהם. אולם היישובים האשכנזים כן השתמשו בתושבי המחנות ככוח עבודה זול וכתוצאה מכך הרווחים שלהם הוכפלו ורמת החיים שלהם עלתה באופן דרמטי בהשוואה לתקופה שלפני ההגירה ההמונית.

     בין עשרים לשלושים אחוזים מן המחנות הוקמו באזורים מרוחקים ובאזורי הגבול. הם סבלו מהקשיים הכלכליים הבאים:

1. אבטלה. מעסיקי ההסתדרות ומעסיקים פרטיים שקיבלו סיוע כספי כדי לקלוט את המהגרים, העדיפו להשתמש בכסף הזה באזורים המרכזיים שם הרווחים היו גדולים יותר.

2. ההסתדרות העדיפה לבנות מקומות מגורים באזורים המרכזיים, היות והרווחים היו גדולים יותר מאשר באיזורי הגבול, אבל דירות אלו היו הרבה יותר קטנות. עבודת הבנייה התקדמה לאט מאוד דבר שגרם לתושבים לגור באוהלים למשך מספר שנים.

3. מחסור באספקה. ההסתדרות אפשרה לחברות השיווק שלה (המשביר המרכזי) לפתוח חנויות רבות למכירת מזון וביגוד באזורים המרכזיים, דבר שגרם למחסור באספקה ולמחירים גבוהים יותר במחנות המרוחקים. בקיצור, הממשלה החליטה לפזר את האוכלוסייה סביב הארץ בלי להכריח את הרשויות אשר קיבלו סיוע ממשלתי להשתמש בו בכל האזורים בארץ.

     את רשלנות ההסתדרות בתפקידיה לגבי הספרדים במחנות ניתן לראות בבהירות חדה יותר כשמבינים שהמחנות למעשה הוסיפו לערכה של ההסתדרות. 76 אחוזים מתושבי המחנות השתייכו אליה בכפייה (במטרה להשיג עבודה וביטוח רפואי), בעוד שממוצע החברות בכל רחבי הארץ היה בין 40 ל-50 אחוזים מן האוכלוסייה (1950-1954). 78 אחוזים מילדי המחנות הלכו לבתי ספר "סוציאליים" של ההסתדרות, לעומת הממוצע הלאומי של 43 אחוז. המפלגה השולטת השיגה בין 40 ו-50 אחוזים, או במספר מחנות בין 80 ו-90 אחוז, מן הקולות, לעומת 32 אחוז ממניין הקולות המקיף. אם נוסיף למחנות את עיירות הפיתוח, הקואופרטיבים והאנשים שחיו ב"חגורה השחורה", אנחנו רואים שהיו אלה המהגרים הספרדים, בנוסף לניצול כלכלי, שהניעו את מפלגת מפא"י (עבודה) להחזיק בשלטון במשך 29 שנים. דוברים מטעם ישראל בחוץ לארץ טענו שהמערכת הישאלית הייתה הדמוקרטיה המבוססת הכי יציבה באזור, אבל כל אחד שחי בישראל יודע ששליטת הממשלה על הפרט הינה הדוקה להפליא.

     היהודים הספרדים סבלו ממצבי בריאות קשים במחנות כאשר כל משפחה, בדרך כלל עם הרבה ילדים , חיה באוהל אחד שהשטח שלו היה קטן יותר מחדר נורמלי. ב-1950/1 החורף היה קשה במיוחד, עם מפלי שלג בכל מקום. באוהלים ובצריפים לא היה חימום, ומאחר שהיו שם רק צינורות בודדים של מים בכל מחנה האנשים היו צריכים לעמוד בתור ארוך עבור קיצבת המים שלהם. באזורים הכפריים, העדיפות ניתנה לחקלאים האשכנזים ובמחנות ניתקו את המים. פעמים רבות המים היו בוצנים ואינם ראויים לשתייה דבר אשר הוביל לעלייה בתלונות ולהפגנות אלימות נגד הרשויות אשר נמחצו ביד ברזל. הייתה מקלחת אחת, עם מים קרים כמובן, עבור כל 16 איש, אבל זה היה נדיר למצוא מקלחת שעבדה באופן סדיר.  בתי השימוש היו מורכבים מבור קטן בגודל מטר על מטר, והיה אחד כזה לכל ארבע משפחות. התורים להשתמש בהם היו ארוכים ולעיתים היה רק אחד מהם למאה איש. לאחר גשם כבד, תכולת הבורות הייתה מוצפת ובקיץ הם נתנו ריח מדיף והזינו צבאות של חרקים עוקצים. לממשלה לא היה איכפת מפינוי האשפה, ומאחר שבמחנות לא היו תעלות ביב, ערמות של זבל נערמו. מאחר שכמה מן המחנות שוכנים בדרך לוד-תל-אביב, עיתונאים אשכנזים כתבו שהמחנות הללו מסכנים את תדמיתה של ישראל היות וניתן לראותם על ידי תיירים זרים וזה יהיה יותר טוב להזיז אותם הרחק מן הדרך הראשית. המימסד לכן החל לבנות בקתות ממלט כמה קילומטרים הרחק ודרש שתושבי המחנות יקנו אותם ועברו לשם. הספרדים, מכל מקום, התייחסו בזלזול להצעה בגלל שלא היה שם כביש אספלט מהמיקום החדש אל הדרך הראשית, אבל העיתונות האשכנזית ליקטה את זה ודיווחה "הספרדים האלה סירבו לגור בבניינים בגלל שהם רגילים לחיות באוהלים כמו בדויים."

     הממשלה לא חיברה את המחנות לרשת החשמל האזורית והתושבים היו צריכים להשתמש במנורות פראפין. מחוץ לאוהלים היה חושך גמור. לא הייתה דרך סלולה בתוך המחנות והקרקע הייתה מלאה בכל כך הרבה שלוליות ובוץ שהיה קשה לעבור מאוהל לאוהל. לעיתים תכופות התיקשורת בין המחנות והערים הסמוכות הייתה קשה מאוד וזאת בשל הדרכים הגרועות והמחסור בתחבורה, שכתוצאה מכך הבידוד הגיאוגרפי והחברתי של המחנות גבר.

     היחסים היחדים שהיו בין הספרדים ובין החברה האשכנזית של המתיישבים הם זה של שליט ונשלט. המגעים בין המהגרים הספרדים החדשים, ובין נתיני פלסטינה היהודים היו קשים, מפני שהאחרונים חיו בערים הגדולות, אולם לבידוד הזה היה יתרון אחד בכך ששוכני המחנות ההספרדים קיימו את המסורות שלהם בחיים. הם המשיכו לדבר ערבית, לשמוע מוזיקה ערבית ולשמר את זהותם. זה היה ליתרון רב בשנות השבעים והשמונים כאשר הייתה תחייה של התרבות הערבית בקרב הספרדים. מצד שני הממיסד פיצל את משפחותיהם בקרב מספר מחנות, דבר שהחליש את מאבקם נגד הרשויות. למרות כל זאת, היהודים הספרדים כן התאחדו לחברה אחת, בעיקר דוברת- ערבית ומאוחדת על ידי המורשת התרבותית המשותפת שלהם. בו זמנית הרוסים, פולנים, הונגרים ויהודי אשכנז אחרים התמזגו לגבש חברה אשכנזית בודדת, מלוכדים ביהירות שלהם כלפי היהודים מהעולם הערבי והערבים החיים בו.

     הבידוד הגיאוגרפי של המחנות הוליך לכך שבקושי היו מצרכים והם היו יקרים. הממשלה הטילה תקנות צנע והנפיקה כרטיסים להנהיג קיצוב. וכך התפתח שוק שחור והמשפחות האשכנזיות בערים יכלו לקנות את המצרכים שלהם בשוק השחור, דבר שגרם למחסור. מרבית תושבי המחנות, לעומת זאת, לא יכלו להרשות לעצמם אפילו לשלם על מנות המזון הקצובות שמותר היה להם לקנות. מחוסרי העבודה וראשי המשפחות הגדולות היו מוכרים את את קיצבאות המזון שלהם לאשכנזים. יתרה מזאת,  גם בחנויות המזון שבמחנות המרוחקים היה מחסור במוצרים בסיסיים.

     שירותי הבריאות סופקו על ידי קופת החולים השייכת להסתדרות, וכן גם על ידי משרד הבריאות והצבא. שירותי הבריאות סבלו ממחסור ברופאים ובמרפאות. הממשלה ניסתה לגייס רופאים לעבודה במחנות, אבל נכשלה ונאלצה למנות רופאים מקרב המהגרים עצמם. במהלך ביקורים במחנות סאקייה, פרדס-חנה, פתח-תקווה ותל-מונד, בין היתר, התברר שהיו שם מקרי מוות, בעיקר של קשישים, שהאנשים לא היו מודעים להם עד שהגופות המתות התחילו להדיף ריח. שיעור תמותת הילדים היה גבוה מאוד בהשווה לקצב בערים הגדולות וביישובים האשכנזים.שיעור התמותה הגבוה היה ללא עוררין עקב המחסור באוכל ותנאי החיים והבריאות במחנות.

     הספרדים במחנות לקחו חלק במספר הפגנות, ושלחו מספר רב של עצומות לרשויות בהם הם התלוננו על התנאים של חייהם. זוהי אחת מהן:

28 במרץ 1954

לראש הממשלה

ירושלים

אנו החתומים מטה, תושבי מחנה ב' ומחנה ג' על יד העיר רמלה, מגישים לך ברחשי כבוד את בקשותינו החיוניות כדלקמן:

אנו חיים בנסיבות כלכליות, תרבותיות וחומריות מזעזעים שאנחנו לא מורגלים בהם. רובם המכריע של התושבים הינם מחוסרי עבודה או מועסקים חלקית ומקבלים שכר חירום, זאת אומרת שלוש וחצי לירות ישראליות ליום, עבור שניים עשר ימי עבודה בחודש לכל היותר. אנחנו חיים בתנאים האיומים והנוראים הללו כבר יותר משלוש שנים ללא התעניינות או סיוע מן הממשלה או מן המימסדים העירוניים. ישנם 8-10 אנשים לכל צריף ואנחנו חיים בקרב ערמות של לכלוך אשר גורמים למחלות ומגיפות היות שלחיידקים ולגורמי המחלות יש את מירב התנאים המביאים לגדילתם. אחוז גדול מן הילדים שלנו לא נשלח לבית הספר עקב מחסור במשאבים כספיים. יש לנו רופא אחד ואחות אחת ל-5,000 אנשים. אין לנו דרכים סלולות המקשרות את המחנה אל העיר, דבר שגורם לקשיים בתעבורה ומאלץ את הנשים שלנו, כולל הנשים בהריון והקשישות ללכת העירה ובחזרה ברגל. זהו גם המצב עבור הגברים אשר עובדים בעיר ואשר צריכים ללכת ברגל מרחקים ארוכים לאחר יום עבודה ארוך. מרבית תושבי המחנה לא היו מסוגלים לשלם את שכר הדיור ואת מיסי העיריה שלהם במשך השנתיים האחרות או יותר וחברת עמידר ועיריית רמלה לקחו אנשים לבית משפט על כך. לאחרונה מיסי העירייה עלו ב-20 אחוז ומס הכנסה עלה ב-7.5 אחוז בניסיון לשלם את החובות שלנו לעירייה. משרד הרווחה נותן לנזקקים 4-8£ ישראליות לחודש, אולם סכום קטן זה אינו מספיק כדי לפתור את הבעייה מכיוון שהוא אינו מתקרב אפילו בכדי להספיק לתמוך במשפחה של 6-8 נפשות [אחרי כן העצומה דרשה אספקת חשמל וטלפונים למחנות וכמו כן הספקה של אמבולנס]...

     מצב זה היה הלם נפשי אלים עבור הספרדים, מפני שמרביתם חיו באזורים המשובחים של בגדאד, קהיר, אלכסנדריה וביירות. הייאוש שלהם העמיק יחד עם תחושת האדישות שלהם, אבל לפעמים פעולות של אלימות התבצעו נגד המימסד הציוני.

     דבורה ברנשטיין כתבה במחקרה המפורט, מחנות המעבר בשנות החמישים, שמסמכים רשמיים אינם מזכירים דבר אודות הבעיות הנפשיות במחנות. לעומת זאת כמה מן התושבים כן כתבו על הבעיות הללו בסיפורים קטנים כמו העיראקי שמעון בלאס שכתב את הספר הטוב ביותר בעברית אודות מחנות המעבר – המעברה. סמי מיכאל, סופר עיראקי נוסף, כתב את הספר הידוע שווים ושווים יותר. גיבור הסיפור הזה, דוד, נער בן שש-עשרה, שחי באחד ממחנות המעבר (מעברת חירייה, על ידי תל-אביב), מספר:

     אבי בכה! כמובן הקשבתי לצלילים-בל-יאמנו- אבו-שאול בוכה. כעבור רגע טלטלה אותו אמא בכתפיו: "יעקב... לחשה, די, יעקב  לא נתאבל על מה שהיה"... אולם ידעתי שאבא לעולם לא יחדל מהתאבל על חלומו המנותץ; כלום לא עמד על סף חדרה של אהובתו החדשה... נכנס אליה בששון...ואז הוגפה מאחוריו הדלת. והוא מצא את עצמו במחיצתה של מפלצת אדישה. אולי אמא לא הבינה, אנו הבנו, גופו של אבא הוסיף לחיות, רוחו גססה בקרבו. הוא היה עולה חדש מעיראק, זקן, מטופל במשפחה, חסר פרוטה, מטולטל בתוך עדר אדם, ללא שמץ של סיכוי לפרנס את בני ביתו בכבוד..." כל אלה היוו את הבסיס לגילוי נוסף שהיה גרוע פי כמה יותר: התגלה שהוא השתייך לגזע נחות... והוא לא יכל להתגבר על ההשפלה הבוערת הזאת.²⁸

     מחצית ממחנה חירייה הפך לפח זבל ענק שספג יום יום את כל הזבל של תל-אביב. לדעתי זוהי אנדרטה חיה למה שהתרחש שם. אני זוכר מזמן, ידעתי שכולנו התושבים נזרקנו לתוך פח הזבל האנושי על ידי אנשים אלמונים חוורי-פנים האלה מן העיר הגדולה.²⁹

     חשבנו כשנגיע לישראל זה יהיה כמו להגיע הבייתה. יהודים בין יהודים. עם אחד. אבל זה לא היה כך. מישהו פיצל אותנו לשני עמים. אני זוכר את הקשיים שעברנו בעיראק – אבל מעולם לא היינו נחותים! הם לא רודפים יהודים כאן, תודה לאל, אבל עוד לפני שהגענו הם החליטו לעשות מאיתנו אנשים ממדרגה שנייה.³⁰ 

     ציפורה, הפקידה האשכנזית שהייתה אחראית על התברואה במחנה, האמינה שלא רק את בתי השימוש והמקלחות צריך לנקות, אלא גם את התושבים באותה מידה.³¹

     כשדוד איחר לעבודה בשטיפת בקבוקים, גולדנבורג, המעביד שלו, אמר לו "עצלנות זה אופי ערבי  נתעב..."                          

כאשר דוד ניסה להסביר שכל האוטובוסים היו מלאים, מר גולדנבורג נאנח. "אה, דוד, דוד! אתה חייב לעזוב מאחור את כל השטויות הערביות האלה לתמיד. לא תוכל להסתדר כאן עם שקרים ותירוצים."³² 

     לדוד יש תחושה שהסולידריות בין החיילים האשכנזים והספרדים היא ארעית לחלוטין וכאשר הם יחזרו ממלחמת ששת הימים הם יצטרכו לחזור למקומם הקודם בחברה, המקום של הקהילה ה"שחורה". האשכנזי יחזור לסדינים הלבנים במיטה שלו והספרדי לשכונת העוני שלו. אחרי זה הוא הוסיף שהכריחו אותו לצאת למלחמה ושהוא יגן על עצמו. הוא לא חיבב את ישראל... אבל הוא לא מכיר אף מצרי. אחר כך הוא תוהה איך הוא יכול לשנוא בן-אדם  שמעולם הוא לא ראה.³³

     במהלך הבחירות לממשלה, בעלי בתים אשכנזים הציעו לתושבי המחנות עשר לירות ישראליות מזומן על כל הצבעה.³⁴

     זה אותו דבר שם (בקיבוצים) גם. ה"שחורים"³⁵ הם אזרחים ממדרגה שנייה. הם פקחו עין עלי כל הזמן, כאילו שהייתי פצצת זמן – או פצצת סירחון."³⁶

     ציפורה (האשכנזייה) אמרה לדוד, העיראקי, "תתרחק מהבת שלי, אתה שומע? מרגלית היא בשביל שחור מלוכלך כמוך..."³⁷

     דוד אמר, "הבט על בתי הספר ובמיוחד האוניברסיטאות. כמה "מזרחים" אתה מוצא שם, למרות שאנחנו הרוב. ישנה אפלייה בכל מישור. צפון תל-אביב נגד מעברת חירייה ואיזור שכונת העוני התקווה, אשכנזים נגד ספרדים. אפילון באשנב של משרד העבודה, יש ציפורה מצד אחד ואני מהאחר.³⁸

     ברכב המוגן, החייל דוד חושב על החיילים האשכנזים שמסביבו, אך לא יכל לראות כל קשר בינו לבינם. לא הייתה חברות, לא הזדהות, לא אחוות הנשק "... אני גוף זר בקרבם."³⁹

    אחר כך המחבר מתאר את הגנגסטר הגדול ביותר במחנה – אבו חאלאווה: "הוא לא פחד מאיש. כל המפלגות הפוליטיות ניסו לרצות אותו. מזכיר המחנה ליקק לו את התחת והמשטרה הייתה עיוורת למעשיו."⁴⁰

     בדיחה החביבה על האשכנזים הייתה:⁴² "ישנם שני דברים שאני שונא בכל מאודי, והם הראשון אפלייה עדתית, והשני פרנקים."⁴²

     לסיפור יש סוף שמח כשהגיבור מקבל עיטור על אומץ ליבו במלחמת 1967 ואיתו תחושה של כניסה והתקבלות לחברה הישראלית. סיום זה הוא כל כך רחוק מלהתיישב עם המוטיב המרכזי של הספר שניכר בכך שהוסיפו בו משהו כדי שהוא יהיה ראוי להוצאה לאור.

     מדיניות אי-החינוך במחנות  הייתה בדרכה אל שיאה. חלק גדול מן הילדים כלל לא קיבל חינוך כלשהו, על אף שהחוק קובע שחינוך יסודי הוא חובה. מוסדות החינוך היחידים במחנות היו בתי ספר יסודיים וגני ילדים, אשר סבלו ממחסור במבנים, במורים בעלי הכשרה, ספרים וציוד. ילדים בגילאים בין 6 ו-12 היוו 75 אחוזים ממרכב התלמידים בארץ, אך במחנות הם היו רק 50 אחוז והשאר כלל לא קיבלו חינוך כלשהו. רמת החינוך הייתה הרבה יותר נמוכה מזו של שאר בתי הספר במדינה. ספרדי ממוצא סורי שהיה חבר מפלגת השמאל הציונית אחדות העבודה, אברהם עבאס, כתב ש-50 אחוז מתלמידי המחנה באיזור באר-שבע לא יכלו לקרוא או לכתוב. רמת החינוך בבתי הספר היסודיים הללו לא עלתה מעבר לרמה של כיתה ג' בבתי ספר רגילים. (בבתי הספר היסודיים בישראל יש שמונה כיתות). הוא הוסיף ששליש מכלל הילדים בגילאים בין 6 ו-13 לא הלכו לבית הספר למרות החוק של חינוך חובה, וש-90 אחוז עזבו את בית הספר בסוף כיתה ד'. עבאס הבחין בהתפוררות הערכים והדגיש שהסיבה האמיתית לתופעה הזו היא מצב החינוך הגרוע מאוד, לא רק באיזור באר שבע, אלא בכל המחנות, במושבים הקואופרטיבים של הספרדים ו"החגורה השחורה". עבאס טען ששכר הלימוד מנע ביעילות מן הילדים לקבל חינוך יסודי, וזו הסיבה מדוע ישנם כה מעט ספרדים באוניברסיטאות. האירגון העולמי של יהדות הספרדים נקט באמצעי לחץ עצומים על הממשלה ועל הסוכנות היהודית אשר הסתיימו בהקצבה של 145,000 לירות ישראליות עבור סיוע לסטודנטים מן הקהילה הזאת. 90 אחוז מן המהגרים הספרדים לא היו רגילים לעשות עבודה גופנית, מפני שהם היו מעורבים במסחר ובשירות המדינה. 90 אחוז ממחוסרי העבודה היו ספרדים, בנוסף לאלה שעבדו בעבודות חירום וקיבלו משכורות חירום. עבאס הוסיף, כשהוא מצטט את ד"ר סמילנסקי, שארבעים אלף ילדים בין הגילאים 14 ו-18 לא היו במוסד חינוכי כלשהו, שליש מאלו שלא היו בבית הספר היו מובטלים, שליש נוסף עשו עבודות שוליים, והשליש האחר חי מאמצעים מפוקפקים. שיעור הספרדים בבתי הספר התיכונים היה כמעט אפסי – מתוך 1,300 תלמידי בתי ספר תיכון בתל אביב, לדוגמא, היו רק 13 ילדים ספרדים⁴³ (ראה פרק שביעי).

     לשנת 1954 מספר המתגוררים במחנות הגיע ל-200,000, כש-80 אחוז מהם היו ספרדים, (אם כי בהתאם לארכיון הציונות המרכזי S84/77 הם היו יותר מ-90 אחוז ב-1953). לעומת זאת, האשכנזים המעטים שהיו במחנות נשארו רק למספר ימים או שבועות, בעוד שהספרדים היו שם במשך שנים. ב-1954 יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, הציע לכנסת שהם יבדקו את עניין האפלייה נגד הספרדים. אך הוא נחל מפלה ברוב מכריע.⁴⁴

     בנאום שלו ב-1954 אל הועידה העולמית של היהודים הספרדים שנערכה בירושלים, אברהם אלמליח, מנהיג קהילה, תיאר את התנאים הטרגיים במחנות, את רמת החינוך הנמוכה של הדור החדש, ואת חוסר היכולת של האבות לשלם שכר לימוד בתיכון ובאוניברסיטה. הוא ציין כיצד תלמידים צריכים לעזוב את בית הספר כדי לסייע למשפחותיהם, ודיבר על אבטלה, על מרירות חייהם, רעב ואפליה. אלמליח העיר גם כן שספרדים רבים רוצים לחזור לביתם. הוא האשים פקידים רשמיים אשכנזים ברודנות ובכך שלא הבינו את המנטליות של קורבנותיהם עקב הפילוג התרבותי בינם ובין הספרדים. במקום לפתור את הבעיות שלהם, פקידים אלה מוסיפים לדחות את המהגרים ונוהגים איתם ביהירות ומטרטרים אותם מפקיד אחד לפקיד אחר עד שהמהגר נדחק לטירוף מרוב תיסכול. אף על פי שהם הביאו אותם לפלסטינה, הם צעקו עליהם "מי ביקש מכם לבוא לארץ הזאת? מי ביקש מכם להביא כל כך הרבה ילדים?" וכיוצא בזה. אלמליח מתח ביקורת על שליחי הציונות שביזבזו את הכסף שהם אספו מהתרומות על חיי מותרות במקום להוציא אותו על המהגרים העניים. הוא האשים אותם על שהם מפיצים רוח של שנאה בקרב בני המשפחות ובחטיפת ילדים מהוריהם, ועל שהם מחלקים אותם בקרב המפלגות, כאילו שהם מתחלקים בבקר.⁴⁵

     בגלל העובדה שסיוע למחוסרי העבודה, האלמנות והיתומים כמעט ולא היה קיים, ראיתי אמהות נוטשות את ילדיהם במשרדים של משרד הרווחה ונמלטות. לאחר מכן המשטרה הייתה עולה על עקבותיהן של האמהות ועוצרת אותן, כדי להכריח אותן לקחת את הילדים בחזרה. אדם יכול רק לתאר לעצמו את הטראומה שהילדים האלה עברו. ללא ספק רוב הנשים המעורבות בפשיעה או נמצאות בכלא היום (1990) נולדו וגדלו במחנות הנוראים האלו. שאלתי פקיד במשרד הרווחה "אין לך רגשי אשמה כאשר אתה רואה את הילדים הללו צורחים ובוכים בצורה היסטרית?" "לא," הוא ענה. "כי ישראל צריכה מטאטי רחובות ועובדים לעשות עבודות שירות, והילדים הללו יעשו זאת..."

     במחקר שלה, דבורה ברנשטיין אומרת שעם תום שנת 1951 היו 127 מחנות מעבר שכללו 250,000 מהגרים.⁴⁶  היא הוסיפה שבדרך כלל המהגרים לא יכלו לבחור באיזה מחנה הם יגורו בו.

     ראיתי את הקשיים שעלו בגורלה של משפחת אבו-סאלי כאשר הם עברו ממחנה מגידו למחנה תל-מונד, ללא רשות, בגלל שאחיו ואחותו של אבו-סאלי היו שם.

     לאחר כמה שנים  שוכני מחנות המעבר הועברו לבקתות בטון מכוערות קרוב למחנה ושם המחנה שונה. זה מה שקרה למחנות סאקייה וחירייה שאיחדו אותם וקראו להם בשם חדש אור-יהודה (האור של יהודה!). אחרים הועברו ל"כפרי עבודה קואופרטיביים" ו"עיירות פיתוח". חלק הועבר לאיזורי העוני של הערים הגדולות ו"חגורה השחורה" השתרעה יותר רחוק. למרות העובדה שמחנות אלו נקראו "מחנות מעבר", עדיין היו 30,000 נפשות חיים בהם בשנת 1980 ⁴⁷ – במחנה של ג'סי כהן, נוף ים, חולון ובת-ים. העיתונות הישראלית פירסמה חומר רב על התנאים במחנות ועל ההפגנות האלימות והסוערות נגד המימסד שבהם הם נערכו. המפגינים יצאו בקריאה לאומות המאוחדות להתערב לטובתם ולדאוג להם כפי שהם דואגים לפליטים במקומות אחרים בעולם. עלובי החיים הללו נותרו במחנות במשך יותר מ-30 שנים.⁴⁸  נחום גולדמן, ראש הקונגרס היהודי העולמי ב-1959, הודה שהדירות שנבנו כדי לשכן בהם את הספרדים, ברגע האחרון, נמסרו לאשכנזים –והדבר גרם להתקוממות של וואדי אל-סאליב בחיפה.⁴⁹  פרופסור כדורי(1970) מסכם את הטרגדיה של יהודי עיראק: "במחנות העולים הישראליים, מרומים ולא מרוצים, פרנסתם וביתם נלקחו מהם, קהילתם העקבית נהרסה והם בעצמם הובאו בכוח לשירות של אידיאל שהם לא רק שלא הבינו אלא גם לא היו חלק ממנו" (עמ' 313); הוא ממשיך להאשים את הציונים ואת שליטי ערב על העובדה ש"יהודי ערב נעקרו, נושלו ופוזרו במהלך תקופה של שנה" (עמ' 314-315). (להדגמת חומר נוסף ראה נספח I.)