אתה המשורר ,
אשאלך דבר מה שמציק לי
לא מרפה :
התוכל לחיות חייך
ימים ושבועות
מבלי לפגוש אותה כלל במחיצתך
עוֹטְיָה צעיף דִמְדוּמִים עמוק
נצחי, מסתורי ?
מבלי ֹשְמוֹעַ מֶתֶק קוֹלָהּ
ולוּ לרגעים ?
מבלי לאמר לעצמך :
" מתי היא כבר תגיע? "
התוכל לא לחפשה בכל שביל
ומשעול ֹשֶתִפְנֶה -
רוחשים לה גחלי מעמקיך
עורגים לה הגיגיך
ללא מנוח ?
התהיה נקי מצער עת עזבה
אותך אל משוררים כמוך
כמוהם –
מביאה להם מביכורי גניהָ רעננים
טלולים במקלעת ֹשְזוּרָה ענפי-זית
יערת-דבש בְּשֹוּמָה ושושנים,
ושמחת בשמחתם מבלי לקנא ?
ואף טָעוֹם תִּטְעַם מאותם ביכורים
נפלאים, להעמיק בטעמם
ותשבחם ?
עד אותו רגע שלא תוכל חֲזוֹתוֹ
והיא לפתע תופיעה על סִפְּךָ , בחדריך,
במיטתך, בכרמיך, בשבילך
תושיט לך פריה תאמר ללא קול:
" כתבהו, עֲיָנוֹת פורצות בך לדפיך."
ואתה חיש שוטפן מתוכך כְּמֵי הרים
רבים פורצים אָפִיק נֶגֶב ֹשָחוּן
נִֹשְבָּר משווע צִמְאוֹנוֹ -
עד תומן.
האם תוכל באמת לחיות חייך
ככל אחד אחר לא-משורר -
ולהיות משורר
באותן פגישות מופלאות
עימה ?
תגובות