אתה המשורר ,

אשאלך דבר מה שמציק לי

לא מרפה :

 

התוכל לחיות חייך

ימים ושבועות

מבלי לפגוש אותה כלל במחיצתך

עוֹטְיָה צעיף דִמְדוּמִים עמוק

נצחי, מסתורי ?

מבלי ֹשְמוֹעַ מֶתֶק קוֹלָהּ

ולוּ לרגעים ?

מבלי לאמר לעצמך :

" מתי היא כבר תגיע? "

 

התוכל לא לחפשה בכל שביל

ומשעול ֹשֶתִפְנֶה -

רוחשים לה גחלי מעמקיך

עורגים לה הגיגיך

ללא מנוח ?

 

התהיה נקי מצער עת עזבה

אותך אל משוררים כמוך

כמוהם –

מביאה להם מביכורי גניהָ רעננים

טלולים במקלעת ֹשְזוּרָה ענפי-זית

יערת-דבש בְּשֹוּמָה ושושנים,

ושמחת בשמחתם מבלי לקנא ?

 

ואף טָעוֹם תִּטְעַם מאותם ביכורים

נפלאים, להעמיק בטעמם

ותשבחם ?

 

 

עד אותו רגע שלא תוכל חֲזוֹתוֹ

והיא לפתע תופיעה על סִפְּךָ , בחדריך,

במיטתך, בכרמיך, בשבילך

תושיט לך פריה תאמר ללא קול:

" כתבהו, עֲיָנוֹת פורצות  בך לדפיך."

ואתה חיש שוטפן מתוכך כְּמֵי הרים

רבים פורצים אָפִיק נֶגֶב ֹשָחוּן

נִֹשְבָּר משווע צִמְאוֹנוֹ  -

עד תומן.

 

 

האם תוכל באמת לחיות חייך

ככל אחד אחר לא-משורר  -

ולהיות משורר

באותן פגישות מופלאות

עימה ?