יש ארץ של חלומות אבודים, והיא נמצאת בכוכב הכי בוהק בשמים, שהוא לא כוכב הצפון. וכן, בשמים היא, כך שרק אנשים בעלי כנפיים יכולים לגשר על המרחק.
אבל היא מעולם לא מצאה צורך בכנפיים, ובטח שלא בחלומות. אי אפשר ללכת ביציבות על הקרקע כאשר בוקעות מתוך שכמותיך שתי גפיים גדולות ומגושמות, שלא רק שהן עומסות על הגב ואי אפשר לסחוב משאות בצורה נוחה- הן גם משיירות נוצות לכל עבר. וחלומות... הרי זה הדבר הכי לא שימושי שקיים, כי הרי הם בכלל לא מתקיימים. עדיף לנצל את הזמן והדימיון לתוכניות הגיוניות ולפעול על פיהן. כנפיים? באמת. לא היה לה צורך בהן, היא מעולם לא איבדה חלום. היא פשוט לא חלמה.
לעומתה, הוא לא באמת האמין בקיומה של האדמה. כל חייו הוא התעופף מעל ארץ החלומות האבודים, מדמיין דמיונות. הוא תהה מידי פעם על מציאותן של רגליו, שכן הוא אף פעם לא נחת באף מקום. כשעייף, והדמיון שלא יתעייף לעולם הפסיק לשעשעו, הוא פשוט ישן על העננים. למען האמת, לא היה לו אף חלום בארץ החלומות האבודים, שכן אף חלום שלו לא אבד. הוא ידע בדיוק איפה למצוא אותם.
באגדות כמו באגדות, יש מפגש הרי גורל, קונפליקט, מכשפה רעה או שתיים, הרבה חיות שמדברות או עדיף- שרות ורוקדות, הקרבה (של אותן חיות, בדרך כלל), ובעיקר- שגיבורינו יחיו באושר ועושר ביחד עד עצם היום הזה, אם הם לא מתו במשך הזמן. אך אין מקום שבו השמים והארץ, או בני דמותם, יכולים להפגש בו. לו היה מפגש הם כנראה לא היו מוצאים שום שפה משותפת.
אך יום אחד חוברה פיסת שמים לפיסת אדמה ונוצר אדם, והמפגש מתרחש בליבו תמיד. יש אנשים שבוחרים בשמים ושוכחים את האדמה. רבים מידי מתמסרים לאדמה ומתייחסים לשמים רק לראות אם יורד גשם.
ויש אנשים שמצמיחים כנפיים, ועפים בין הארץ אל ארץ החלומות האבודים דרך השמים. אחרי מאמצים מרובים חלקם אכן מגשר על המרחק הנורא, ולהרף עין, רק להרף עין קצר- כל בני האדם חיים באושר.
