בִּמציאות תובענית

וּבְשם הקידמה,

ארכיטיפ האשה

משודרג ל- אישֶבֶר.

 

ארכיטיפ ייחודי

לְתרבות מערב,

בו אשה היא אשה

ועוד חובותיה כגבר.

 

כְּאשה קדומה:

כְּכֲלה מְכילה

בעלה וִילדיה,

וּמטפחת ביתה.

 

גם היום כמו אז

נשיותה היא דִגלה,

פְּעמים לִזכותה

וְרֲבּות- חובתה.

 

וְלצד נשיותה

לפרנס היא נזעקת,

בין ביתה ועבודתה-

מחלקת זמנה.

 

בליבה עוד שואפת

כְּדוגמנית לטופף,

לְנֲצֵח הזמן

הנושף בעורפה ...

 

בין חיתול לבקבוק

בין הבוס והבעל

בין לידות והג´ינס-

והחברות הרווקות . 

 

בין אותות השנים

והביקיני הטרנדי,

נפערים הסדקים

מתמלאים בִּזְעקות.

 

זעקה לאשה

 שזכותה להיות,

זעקה מזיכרון קולקטיבי 

 קדום .

 

זיכרון החוצֶה        

 תרבויות ועמים

פועם ביקום  

       חי אך רדום

 

מפמפם במתינות

הוא זוכר ויודע,

ואומר לך, אשה,

ללא קול, אך נישמע:

 

" הן אשה את, ראי !

הסתכלי נכוחה -

היזכרי, אֵהֳבי -

אל תְהִי נבוכה !

.

הן זכית בְּרֲחמך

לִיצירת המופת -

לִפְעימה ראשונית

הן נִבְחֲרת - המלכה !

 

ברחמייך עוטפת,

על ברואייך חוסה,

מגנה, לא תוקפת,

גם בִּגבור סערות.

 

אדמתית - יציבה

מקבלת וּסופגת

ערוכה לִימֵי חורף,

חמימה בִּכְסות כפור.

 

וּממך נביעה,

וּממך נביטה,

וּממך התבונה

לְהמשך -  לקיום.

 

אֵהבי נא אותך!!!

אֵהבי אֵת שרצית

אֵת שרוצה -

וּכְמהה אֳת  להיות.