אני יושב מול הטלוויזיה על הכיסא הקבוע שלי, מפצח גרעינים, שותה בירה (אצלנו שותים רק היינקן!). יש דרבי. מכבי ת"א מול הופעל ת"א. האמת היא שאני שונא את הדרבי... אף פעם לא אהבתי את היריבות הזו בין אנשים מאותה עיר, זה תמיד נראה לי קצת לא במקום, לא יודע למה. אבל אני רואה את זה בכל זאת... כאילו יש לי משהו יותר טוב לעשות... אישתי נכנסת לסלון, מביאה לי עוד בירה (בסוף אני עוד אחשוב שהיא מנסה לשכר אותי). אני אוהב שהיא עושה את זה... זה מאוד משעשע אותי. תמיד שאני רואה כדורגל היא מוצאת איזשהו תירוץ להצטרף אליי.. איך נשים תמיד עושות את זה.. ואני, אני לא שוביניסט בכלל. מה אכפת לי שהיא תראה כדורגל?! אבל אני יודע שזה לא מעניין אותה. אפילו לא קצת. אז בשביל מה? לכו תבינו... אישתי היא אישה מדהימה. באמת. היא יפהפייה, חכמה, אוהבת, יש לה לב כל כך רחב – היא התגשמות כל חלומותיי. ואני אוהב אותה. אני לא מבין איך היא בחרה בי מבין כל הגברים שיש... אף אחד לא מבין את זה. הייתה לי תקופה שלא הייתי בטוח בקשר שלנו וחשבתי על לעזוב אותה (אני תמיד עושה כאלה דברים) אז אח שלי לקח אותי לשיחה. הוא נעל אותי בחדר ואמר לי שאם אני לא חוזר לעצמי הוא לא מתכוון לדבר איתי יותר כל חייו.. ואם הייתם מכירים את אח שלי הייתם יודעים שהוא היה רציני. "עד שיש לך כזה דבר בחיים אתה חושב לעזוב אותו?! אתה כזה טמבל!".. והוא צדק... כמה ימים אחרי השיחה איתו הצעתי לה נישואין והיא הסכימה. החתונה שלנו הייתה פשוט ענקית. אני תמיד חלמתי שתהיה לי חתונה קטנה כזו, על חוף הים, בלי הרבה הוצאות, אבל היא רצתה משהו מפוצץ.. ומה לעשות? מי אני שאגיד לה לוותר על החלום שלה לטובתי? אני לא יודע איך בכלל שרדתי את היום הזה. זה כל כך מלחיץ לראות כמות כזו של אנשים במקום אחד. ועוד לחשוב שכולם הגיעו בשבילך... או לפחות חצי מהם.. או רבע... לפני החתונה, כל אחד עשה רשימה של מי הוא רוצה (וצריך) להזמין. התלבטתי אם לכתוב את אורית... לא ידעתי מה להחליט ואז נזכרתי באגרטל שיש על השולחן.. אישתי תמיד דואגת שיהיה אגרטל עם ורדים על השולחן. הלכתי לאגרטל ואחרי שתלשתי כמעט לכל הפרחים את עלי הכותרת שלהם ובכולם יצא כן... כתבתי אותה. אורית הייתה חברה שלי שלוש שנים לפני שהכרתי את אישתי. חשבנו אפילו להתחתן... גם אורית רצתה חתונה קטנה על החוף... בסוף היא טסה לניו-יורק ללמוד צילום ואני נשארתי בארץ. הייתה תקופה שניסינו להישאר ביחד למרות המרחק, אבל אורית אמרה שהיא מרגישה שזה לא פייר כלפיי ושכדאי שאני אמשיך הלאה.. הייתי מוכן לחכות, אבל היא התעקשה ומה כבר יכולתי לעשות? אף פעם לא הרגשתי צורך לספר על זה לאישתי.. ובכלל, אני לא אוהב לדבר איתה על אחרות. אני רוצה שהיא תרגיש מיוחדת.. למה היא צריכה לדעת שפעם הייתה מישהי שקראו לה אורית ואהבתי אותה בצורה שלא תחזור על עצמה לעולם? אחרי ששנינו סיימנו את הרשימות עברנו עליהן יחד. כשהיא הגיעה לאורית היא שאלה מי זו... אמרתי לה שזו סתם איזו חברה לשעבר של אח שלי ואני לא יודע למה רשמתי אותה ושהיא יכולה למחוק... והיא מחקה. בלי לשאול שאלות מיותרות. היום בבוקר אורית התקשרה אליי. תמיד חשבתי איך אני ארגיש ברגע הזה.... היא אמרה שהיא שמעה שהתחתנתי ושאני מאושר ושהיא מאוד שמחה בשבילי ורוצה לפגוש אותי היום בערב.. אבל רק אם אני יכול.. כי היא קנתה לי משהו לחתונה. כדרך אגב היא ציינה שגם היא חיה עם מישהו כבר בערך שבע שנים וגם הם בטח יתחתנו עוד מעט, אבל לא חתונה קטנה על החוף כמו שהיא תמיד רצתה. הוא רוצה משהו מפוצץ ומי היא שתגיד לו לוותר על החלום שלו לטובתה... הבטחתי לה שאני אבוא היום בתשע בערב לאיזשהו בית קפה שתמיד היינו הולכים אליו... והנה, אני פה, יושב מול הטלוויזיה עם אישתי המדהימה, מפצח גרעינים, רואה את הדרבי התל אביבי, שותה קצת בירה וחושב המון על אורית.