היתה אחת שחיה במקום מיוחד,
במקום שלכולם היו שם כנפיים
וכולם ידעו לעוף יותר גבוה מהשמים.
היא תמיד הרגישה לא שייכת,
היא היתה היחידה שכל הזמן הולכת,
היא תמיד חשבה שהיא שונה
ושמשהו לא טוב אצלה,
שאין לה את היכולת לעוף
ולראות את השמים בשקוף,
שלה בכלל אין כנפים,
שלה יש רק רגליים.
אבל כל פעם שהיא הביטה במראה
והסתכלה על עצמה,
היא לא ראתה כנפים.
כשהיא היתה עם חברותיה,
היא תמיד ראתה את הכנפיים שלהן
ושאלה את עצמה למה לה אין.
היא חשבה שכולם מסתכלים עליה מוזר.
כאילו היא לא שייכת
ושהיא לא כמו כולם,
ושכל הזמן נועצים בה עיניים,
בגלל שלה אין כנפיים.
הרבה אנשים אמרו לה
שהיא צריכה רק קצת אמונה
ושיש לה כנפיים
ושהיא יכולה להצטרף אליהם
ולעוף איתם לשמים.
היא חשבה שהם סתם משקרים,
שעליה הם מרחמים.
אז היא פגשה מישהו שהראה לה אהבה,
אהבה מיוחדת לא כמו כולם,
היא אהבה אותו גם.
היא היתה מאושרת,
הוא גרם לה שלא להרגיש אחרת.
היא דיברה איתו כל הלילה,
והיא הרגישה טוב עם עצמה.
למחרת בבוקר כשהיא חזרה הביתה,
היא הסתכלה במראה
ופתאום להפתעתה
היא גילתה שיש לה כנפיים,
גדולות ויפות.
אז היא יצאה החוצה,
ופשוט התחילה לעוף
והיא ראתה את השמיים בשקוף,
כמו כל שאר האנשים.
אבל היא לא הבינה למה עד עכשיו
היא לא הצליחה לראות
את הכנפים שהיו שם תמיד
