"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של ח-נו-כה".
סיימתי את הברכה בסילסול מקובל, וקירבתי את השמש שלי אל עבר הנר החדש של אותו יום, הנר השביעי. הדלקתי אותו, והמשכתי להדליק בעוד אני מברך את ברכת 'על הניסים'.
"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שעשה ניסים - ". עצרתי באמצע הברכה. גם אתם הייתם עוצרים אם מאחורי הנר האחרון היה פתאום מציץ לו גמד קטן, בגודל של טיפטיפון מסדרת "הקטקטים". ככה הוא גם היה לבוש, כמו קטקט, אלא שעל הראש שלו הוא חבש כיפה בוכרית גדולה, עם פונפון צהוב בקצה. הוא עמד לו שם, מנקה את הבגדים שלו מקצת שעווה שדבקה בו, ולאחר שגמר הרים את מבטו אלי. מיד כשראה אותי, הוא חייך חיוך גדול, והשיניים שלו הבהיקו באור הנרות.
"שלום, שמי חן", הוא אמר, והושיט את היד שלו לשלום.
"אה, שלום באמת," עניתי, עדיין קצת המום, "לי קוראים אלישע". לחצנו ידיים, כשהוא לופת את הזרת שלי בשתי ידיו.
"אז שוב הגיע חנוכה", הוא אמר, בעיקר לעצמו. לאחר מכן היתה שתיקה קצרה, שבה הוא המשיך להביט בי ולהרהר לעצמו ואני המשכתי להיות בהלם. כשהוא ראה שאני לא איש שיחה מעניין במיוחד, הוא החליט לקחת את היוזמה לידיים: "רוצה לראות נס, ככה משהו אמיתי כמו בספרים?" שאל.
"מה?!" שאלתי, "אני רואה אחד עכשיו מול העיניים שלי! גמד אמיתי!".
תנועת ביטול קטנה עם היד איפשרה לו להמשיך מבלי להתייחס למה שאמרתי. "לא, לא, לא," הוא אמר, בעוד הוא מסובב את הנר שמאחוריו יצא, "לא משהו כזה. אני מדבר על נס אמיתי, כמו שהיה פעם כל הזמן, כמו נס פך השמן וכאלה". הוא גמר לסובב את הנר והסתובב חזרה אלי. "רוצה?" שאל.
למה לא, חשבתי לעצמי. "בטח".
שוב חיוך משונן, והוא הסתובב אל הנר ו… פתח אותו. ככה, פשוט אחז בידית שלפני רגע לא היתה שם ופתח בו מעין דלת. "תיכנס", הוא אמר לי, וכשראה שאני מהסס הרגיע אותי: "זה נס, אל תדאג. בניסים הכל אפשר".
אז נכנסתי.
קשה לתאר את התחושה שאוחזת בך כשאתה נכנס לנר חנוכה שעוד לא הדלקת. הכל קורה מהר מאד, מהר מדי. רגע לפני שהרגל שלך בועטת בנר אתה מצטמק לגודל אפסי, ומוצא את עצמך הולך לתוך נר חנוכה. אפשר לראות שחשוך מאד בפנים, ובחלקיק השניה שלפני שאתה נכנס אתה חושב לעצמך אם בנרות הדלוקים יש אור.
ואז יש הבזק חזק של אור, ואתה מרגיש שהנה משהו מדהים עומד לקרות, ואז… אתה נופל… ונופל… ונופל…
בום.
המכה שקיבלתי בראש הכאיבה לי, אבל די מהר גיליתי שזו הבעיה הכי הקטנה שלי, כי הסירחון שאפף אותי היה נורא. הייתי תקוע בתוך גליל עם תחתית מפח, שבה הצלחתי לפגוע עם הראש שלי. לאחר מאמצים קלים הצלחתי להיחלץ מן המיצר, והסתכלתי מסביב. הייתי חזרה בחדר שלי, בגודל טיבעי, והדבר שנחתתי לתוכו היה – נכון, ניחשתם – הפח שלי.
היישרתי מבטי הזועם אל עבר הגמד, שנשאר על עומדו וחייך אלי את החיוך המלא שלו. "מה זה צריך להיות?" דרשתי, "זה לא היה מצחיק בכלל!".
החיוך נעלם מיד, והגמד הגיב בתמימות משכנעת "מה? מה קרה?". הוא אפילו נשמע קצת פגוע.
"נפלתי בפח, זה מה שקרה" עניתי. "אתה הבטחת לי נס!".
"מה זאת אומרת? לא נכנסת לתוך נר? נכנסת, ועוד איך נכנסת! אין יותר נס מזה."
"אבל נפלתי בפח וקיבלתי מכה בראש, שלא לדבר על הסירחון. למה שמישהו ירצה דבר כזה?"
"תשמע" הוא השיב לי, והתיישב תוך כדי דיבור בישיבה מזרחית על המדף של החנוכיה, "ניסים זה לא דבר כזה פשוט, כזה שחור-לבן. מי שרוצה שיהיה לו נס, שמאמין שיהיה לו נס, יקבל את הנס שהבטיחו לו. אבל הוא גם צריך להבין שלפעמים - לא תמיד, אבל לפעמים – הוא יפול בפח". הוא נשמע פתאום כמו פרופסור מלומד, וזוג משקפיים הופיעו פתאום על האף שלו.
הרהרתי במה שהוא אמר לכמה שניות, ואז הרמתי את ראשי המלוכלך ושאלתי "מה היה הדבר הזה שכמעט ראיתי בתוך הנר?"
"תכנס ותראה" הוא ענה, בקושי מקשיב לי. הוא היה עסוק בלבחון את המשקפיים החדשות שקיבל. "כל פעם יש סיכוי שמשהו אחר יקרה".
נשמתי עמוקות, ניגשתי לנר, ונכנסתי. שוב הצטמקתי, שוב האור הבוהק, התחושה שיש כאן משהו, מישהו שעומד להתגלות… חשבתי שמשהו נוגע ביד המושטת שלי… ואז נפלתי לפח. שוב. ושוב. ושוב.
שכבתי על צידי בחדר, עם ראש כואב ובגדים מעלי-סורחה, וניסיתי לחשוב מה לעשות עם עצמי. הרמתי את עיני והסתכלתי אל עבר הגמד, אבל הפעם ראיתי שהוא לא לבד, וסביבו מתרוצצים שישה ילדים וילדות, (גמדים כמובן). הוא קרא להם, הצביע עלי ואמר:
"אתם רואים, ילדים? הבטחתי לכם נס וקיימתי. תסכלו על האיש הזה, שממשיך להכנס לתוך הנר עוד פעם ועוד פעם, אפילו שהוא כל פעם נופל לתוך הפח שלו. הייתם מאמינים שיש דבר כזה? אם זה לא נס, אני צנצנת". הוא חיכה לרגע, קצת מודאג, כאילו חיכה לראות אם הוא אכן יהפוך לצנצנת. משזה לא קרה, הוא נשם לרווחה, נופף לי לשלום, הוביל את ילדיו לתוך הנר וסגר אחריו את הדלת.
שעה ארוכה ישבתי לי בחדר ובהיתי בחנוכיה, וחשבתי על מה שבדיוק קרה. ניסיתי להבין מה היה הנס ומה היה סתם טיפשות, מה היה אמיתי ומה אשליה. נזכרתי בכל מני ניסים שאני מכיר, ניסים גלויים ונסתרים, ניסים כלליים ופרטיים, וניסיתי לברור את העיקר מהטפל. אבוד הייתי, משוטט בזכרונותי וחלומותי, עד שנחה עיני על הנר האחרון, שעדיין לא הדלקתי, וראיתי שעוד מעט קט ושאר הנרות יכבו. קמתי ממושבי, הדלקתי שמש חדש וברכתי "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם – בזמן הזה", והדלקתי אותו.
ושלווה מלטפת, שאת מקורה וסיבתה כנראה לעולם לא אדע, מילאה אותי. נס של חנוכה.
