השמש סנוורה את העיניים ובכל זאת היה נדמה לה שזהו מספר האוטובוס. בלי מחשבה פסעה מכנית לעברו וכשנעצר בתחנה עלתה בצעדים מדודים.
"אתה עובר בשדה התעופה, כן?"שאלה כדי לוודא, ואולי בעצם, חשבה לעצמה אח"כ, כדי להאמין שלשם היא נוסעת.
הנוף רץ מבעד לחלון בלי הפסקה. היא שחזרה בראש את השיחה עם הנהג כדי להיות בטוחה שזה הכיוון ומייד גערה בעצמה, "די עם הספקנות, הוא נוסע למקום הנכון, תתחילי להאמין לעצמך".
היא ישבה בריפיון גמור כאילו הדברים לא תלויים בה, האוטובוס נוסע מעצמו והיא לא שולטת במצב, אבל בפנים נקרה שוב ושוב השאלה, הספקות, שוב שלחה יד לתיק ושלפה את הפתק שכבר היה מקומט מרוב מרוב בדיקות 'יום שישי 11:00 נתב"ג'.
רק שלא יתקשרו לשאול מה איתה, לא ידעה מה תענה. "קצת ביטחון" בקשה מעצמה "תעמדי מאחורי ההחלטות שלך" ציוותה והתחננה יחד "מותר לטעות" שיננה בעקשנות. אולי איכשהו זה יחדור פנימה.
כל ניסיון לדמיין את הפנים שלו העלה רק את התמונה היחידה שהיתה לה למרות שהתראו עוד שבועות אחרי שצולמה. גם המחשבה איך יראה עכשיו, אחרי 4 חודשים לא העלתה דבר. בניסיונות לחשוב מה יהיה , מה יגיד, נלחמה קשות ובהצלחה יחסית, מה שיהיה יהיה, ידעה שכל תסריט שתמציא יהיה קיצוני וכרגיל לא הרשתה לעצמה להיסחף.
כשהתקשר לפני שבועיים, ברגע שבקע הצלצול יגעה שזה הוא ורצה בבהילות אל הדשא הגדול, אבל ענתה ב'שלום' רגיל ורק אחרי שהזדהה פרצה בה ההתלהבות. המילה הראשונה שאמר- הכינוי שהמציא לה- נשמעה כמו תמיד: הטון המוכר ונימת הניצחון המובלעת, למרות שחלף זמן רב והמרחק ביניהם היה עצום. באותן דקות דברו על כל דר שעלה בראש, בדחף, כאילו מנסים לדחוס את כל ימי השתיקה לתוך הקו ולסחוט כל שניה של חיבור, של ודאות, עד כמה שאפשר. בסוף שאל אם תבוא לשדה התעופה כשיחזור. "נראה אם אוכל להגיע" מיהרה להטיל את האחריות ההחלטה על העומס, הזמן והממונים. "אני רוצה לראות אותך" בקש, ומייד חלחלה הספקנות, הוא תמיד יוצא ידי חובה, "כולם יבואו, את לא משהו מיוחד" עצרה את עצמה. אח"כ ישבה במקומה בדשא ושחזרה כל משפט, כל רגע של יחד, כאילו תגלה איזו אמת נסתרת שנעלמה ממנה עד עכשיו. נתנה לזמן לברוח בלי להביט בשעון "תרשי לעצמך לשמוח" רצתה לומר לעצמה, וידעה שלא תתן.
האוטובוס התקדם בהתמדה וכשהכריז הנהג על שדה התעופה קמה וירדה במהירות, מרוקנת את הראש מכל מחשבה, שלא יכנס הפחד.
היא הקפידה על גב זקוף ומבט בטוח,לפחות מבחוץ תראי כאילו את יודעת מה את רוצה".
השילוט היה ברור והגיעה במהירות לאולם קבלת הפנים, נעמדת בפינה לכל אפשרות נסיגה. "עוד מעט 11:00 ותמיד הטיסה מאחרת, אוטובוס אחד אני בבית והכל בטוח" המחשבות נלחמו אבל רגליים נשארו נטועות במקום.
שמעה אותו בראש קורא לה, בשם שרק הוא בעולם קורא לה והתענגה על התחושה, חיוך בלתי נשלט עלה בה ודחק מעט את הרעד בפנים. היא הישירה מבט אל מסדרון הנכנסים. אנשים נפגשו באהבה עם המחכים להם, חלק חיבקו בקרירות והיו גם כמה בודדים שעברו מהר, עוד ועוד עגלות עם אנשים מאחוריהן נקלטו לזרועות.
11:30 בדקה שוב והרימה את הראש.
הוא נראה בדיוק כמו בתמונה, שיער טיפה יותר ארוך. אותו טון, אותה נימה שרק הוא יכול.
זו תהיה מלחמה" חשבה, "אבל יש סיכוי לא רע שהטוב ינצח".
תגובות