"הספל"
היא התגייסה לטירונות כלל- צה"לית בידיעה שהיא הולכת להיות פקידה. לא נותר לה אלא לקבל את הגזירה בהבנה ולנסות להוציא את המיטב משירות בצה"ל. מראש מדור מיון נשים בבקו"ם היא ביקשה לשרת כמה שיותר רחוק וסגור שיש. היא הוצבה ברמת הגולן. רמת הגולן נראיתה לה מספיק רחוקה בשביל להרגיש צבא, שם היא תהייה רחוקה מהבית, מהמשפחה ומכל השגרה שנוצרה לה בחופש שאחרי הלימודים.
הבסיס נקרא "וואסט", רק השם נשמע לה מפחיד... תקוע ברמת הגולן, מבני מגורים רעועים, עקרבים היו אורחים מקובלים במגורים, אוטובוסים בקושי עוברים, צריכים להתחיל מאפס.
התפקיד שקיבלה נקרא "פקידת לשכה", בכל מקום היא שמעה את התוספת "פקידה איכותית" אבל בשבילה זה היה בדיוק אותו דבר כמו פקידה רגילה. "לכל מפקד טוב יש פקידה מעולה" כך נאמר לה ביום הראשון בראיון עם אחד המפקדים. שעות מרובות של ישיבה בלשכה תחת פיקודם של שני האנשים החשובים (והמפונקים) ביותר בבסיס לא עשו לה טוב, היא הרגישה ששום דבר מועיל לא קורה בזמן שהיא שם, היא לא מועילה לכלום, אולי בתור קישוט.
יחד איתה במשרד שירתה לוני, חיילת מתנדבת שכל חלומה הוא להיות מש"קית חווי"ה. כבר שנה שהיא מפקססת עשרות מכתבים, מנסה בכל כוחה להימלט מהתפקיד המשעמם, היא קיבלה המלצות מהמפקדים, אישורים רפואיים אבל הצבא מסרב בנמרצות שהיא תצא לקורס המבוקש. היא הייתה מאוד ממורמרת, בתור מתנדבת חלומה לא היה להיות פקידה וזה מובן.
הישיבה המרובה בלשכה הניבה רעיונות לאיך להיות כמה שפחות בבסיס. לוני הייתה בשלושה שבועות חופש במסווה של חזרות לעצרת החטיבה. שלושה שבועות תמימים שהיא ישבה מבוקר ועד ערב בלשכה. במשך שלושת השבועות האלה היא חשבה על דרכים איך לבלות כמה שפחות בבסיס.
זה התחיל מחשד להריון, היא הלכה לרופא היחידה בטענה שהמחזור מאחר ושהיא חושדת שהיא בהריון. הוא תיחקר בקשר לאמצעי מניעה והיא אמרה שהיא השתמשה בהם אבל המחזור עדיין מאחר... הוא נבהל ומיד שלח אותה לבדיקות בתל השומר (למפקדים לא נאמר לצורך מה עקב חיסיון...דבר שהרתיח אותם). תל השומר זה אומר חופש לשלושה ימים. יום אחד נוסעים, יום אחד בבית ויום אחד חוזרים מאוחר. כל כך פשוט! מה זה זריקה לא כואבת לעומת חופש של שלושה ימים? כמובן שלא היה ולא נברא שום הריון, הכל היה בראש, הכל היה מתוכנן על מנת לקבל קצת חופש.
הצעד הבא היה קבלת "מיוחדת" של שבועיים. אימה הייתה זקוקה לעזרתה בטיפול באחות הקטנה בחופש הגדול, האמא דיברה עם המפקד בטלפון והוא אישר את החופשה המיוחדת על המקום. לוני השתגעה. זה היה בדיוק ביום שהיא הגיעה, זה היה נראה כאילו זה נעשה בכוונה, להחזיר לה על שנטשה במשך שלושה שבועות.
היא ארזה את כל חפציה מאושרת מנוכח העובדה שתשהה שבועיים שלמים בבית. לתיק הגדול היא הכניסה את כל חפציה וגם את "הספל" (בה' הידיעה). הספל שהמפקד לא יכול היה בלעדיו. הבנאדם נלחם במלחמות, פיקד על מאות חיילים אבל מה שיכול היה לשבור אותו היה "הספל". אם הוא היה שותה בספל ואחר כך מבקש עוד כוס קפה, זה שוב היה צריך להיות מוגש בספל. הספל הכי מכוער ביקום, עם מלא ציורים של ספלים עליו. בשנות השלושים המאוחרות שלו הוא התנהג כמו תינוק, לא רצה לשמוע על כוס אחרת, רק הספל.
כשאף אחד לא שם לב היא הכניסה את הספל לתיק והלכה לדרכה. כל הדרך היא דמיינה איך יגיב שהספל ייעלם, מי יהיה האשם בכך? האם ספל חדש יגיע ללשכה? האם תבוצע חקירה לכל הנוגעים בדבר? לא היה אכפת לה, העיקר שהיא נעלמת לשבועיים.
לא עבר יום והטלפון צלצל- "מאיה, ראית במקרה את הספל?" שאלה לוני בטון מודאג.
"בשביל זה התקשרת אליי באמצע מיוחדת? בשביל הספל? נו באמת, אני פה רחוקה, עזבי אותי מספל מפגר".
"אבל זה חשוב, הספל נעלם, את היית פה כל הזמן, כשהיית הספל היה פה?"
"הספל כל הזמן שם, תסתכלי טוב בחדר שלו, בכיור..." ניסיתי להראות התעניינות מזוייפת.
~כעבור שבועיים~
נו לוני, מה קרה בסוף עם הספל?
"זהו. אחרי שהוא הכריח אותי לחפש בכל משרד בבסיס ולא מצאתי הוא התרגל לשתות בכוס זכוכית. וגם לא משנה לו איזה... ממש לא יאומן- התינוק שלנו התבגר מאיה!"
כיום, שנתיים אחרי השחרור שלי, הספל עומד אצלי בארון, וכל פעם מעלה חיוך מחדש.
גם אנשים מפונקים בני שלושים פלוס אפשר לחנך. אם אני הצלחתי- כל אחד יכול!
תגובות