אם מישהו היה אומר לי לפני זמן קצר יחסית שאי פעם אכתוב שירי אהבה, כנראה הייתי צוחק עליו. אבל הגיע הרגע שלא הייתה לי שום דרך אחרת לומר לה שאני אוהב אותה. אז כתבתי שירים... אינני יודע אם יש להם ערך למישהו חוץ ממני, אבל אני יודע שהצלחתי לומר בהם דברים שלא הייתי מצליח לומר בשום צורה אחרת. והיא אמרה לי שהיא לא מבינה אותי... כנראה זה לא קרה לה אף פעם. ואני לא יודע אם זה יכול להיות יותר מפעם בחיים. היא לא מבינה כמה מעט שווים חיי בלעדיה - ואני לא הצלחתי לגרום לה להבין. ועכשיו – שנת הלימודים האחרונה הסתיימה, ואולי לא אראה אותה יותר.
לא הייתי יכול שלא לכתוב את השירים האלה. ולעתים הייתה לי הרגשה שאני רק רושם משהו שכבר קיים ופשוט מבקש לצאת. לבד לא הצלחתי לגרום למילים לדבר – אבל אולי מישהו יכול לעזור לי? שירה ממש דומה למוסיקה – החריזה היא כמו מיתר ומילים אחרות כמו לחיצה שגורמת לו להפיק צליל שנוגע בנשמה. וזאת כנראה הסיבה שסכום שני הדברים – מילים ולחן – הוא הרבה יותר מכל אחד בנפרד. ואם מישהו כשיקרא את מה שכתבתי ירגיש את המנגינה שמבקשת להתחבר למילים האלה – אולי זה יהיה הדבר שיגרום לה להבין...
