לפעמים נדמה, שהפזמון חוזר. ולפעמים נדמה, וכבר נמאס. לפעמים נדמה, שלא משנה מה הם יגידו, מה הם יעשו. אני אשאר כאן באותו מצב. לפעמים דווקא במקום שהחיים נגמרים - עולה השחר. לפעמים השחר, הוא מכסה את האור. לפעמים האור נראה אפור מאי פעם. לפעמים... אבל זה רק נדמה... ולפעמים טווח הראייה מצטמצם. ואז אי אפשר לראות מסביב. לפעמים להרים את הראש זה קשה, (כל כך קשה). האם כל זה קרה באמת? או שזה רק נדמה...? כי לפעמים נדמה, שהפזמון חוזר. ולפעמים נדמה, וזה כבר נמאס. לפעמים נדמה, שלא משנה מה הם יגידו או יעשו, אני אשאר כאן באותו מצב. עד מתי נמשיך לשחק בנדמה? מתי נגלה את האמת, את התקווה? מתי יפסיק המעגל להיות סימטרי, או לפחות להסתובב בהתמדה? עד מתי נוכל לחזות את החיים מראש, ומתי, סוף כל סוף, יבוא הגיוון. מתי יאיר האור ויגרש החושך, מתי אפסיק אותו האור לדרוש. מתי אצליח לשנות פני הדברים, האם אבחין בכלל באותם השינויים? לפעמים נדמה שנשירת עלה בודד היא שלכת. לפעמים, ולמזלנו - רק נדמה. עד מתי נמשיך לעוות המציאות. הרי היא, כשלעצמה - דבר נורא פשוט. מתי השמים יהפכו כחולים, ומתי ארגיש, ולא רק אראה - את הזריחה... - אין תשובה. אז אוף! לפעמים נדמה, שהפזמון חוזר - כן, שוב. לפעמים נדמה, וחלאס, די, נמאס. ולפעמים נדמה, שבכלל לא משנה מהם יגידו (או יעשו), אני אשאר כאן באותו מצב. בדיוק באותו מצב.