לפני יומיים לבשתי את החליפה. התחשק לי ככה להרגיש טוב עם עצמי. כבר הרבה זמן עבר מאז שלבשתי אותה פעם אחרונה. השגרה שגזרתי על עצמי הערימה ערמות אבק על זיכרונותיי ותחושותיי מאז. נכנסתי להתקלח, אי-אפשר ללבוש את החליפה ככה על גוף מלוכלך, חפפתי את הראש, הסתבנתי היטב, התגלחתי, הסתרקתי, ניקיתי אוזניים, קצצתי ציפורניים ושמתי דיאודורנט ואפטרשייב. נקי ומצוחצח, מגבת למותניי, התייצבתי מול הארון. מימיני המראה כבר נצצה באושר וציפייה לראות אותי איתה. פתחתי את הארון, קודם כל בחרתי את זוג התחתונים האהוב עליי, הלבנות שקניתי בארה"ב. בחרתי זוג גרביים והנחתי אותם על המיטה. כמעט שכחתי, מוזיקה. שמתי את הדיסק של 'הקומיטמנטס', ככה שהאדרנלין ייכנס למחזור הדם, תחושה נפלאה של דריכות וחתוליות אופפת אותי. המוזיקה מטפסת במעלה עמוד השדרה, מפזרת צמרמורות נעימות לכל עבר, אל הראש ובחזרה למטה אל הבטן, פותחת שם מסיבה קטנה. אני מוציא את החליפה, תולה אותה על הארון כך שאוכל ללבוש פריט פריט. יש סדר בדברים. קודם כל הגרביים, אחריהם חולצה הכחולה הצמודה, מפליא שהיא עדיין נראית טוב עליי אחרי כל הזמן הזה. אני גאה בעצמי ששמרתי על הגוף, למרות שפה ושם השריר, נאמר, יותר רך מפעם והתנועות כבר לא חדות כמו שהיו. אני מתלבש בקצב קבוע, הרגל של שנים, כל פריט בסדר שלו, עם התנועות שלו. אני לובש את המכנסיים. למען האמת, הם די יצאו מהאופנה, היום יש בדים חזקים יותר, גמישים יותר, נעימים יותר, מתוחכמים יותר. אולי צריך להחליף חליפה, להשקיע במשהו יותר מודרני, ככה שיהיה, אי-אפשר לדעת בימינו, שוק ההיי-טק על הפנים וגם המצב הביטחוני לא משהו. לא שאני מתגעגע אבל לפעמים אני עדיין מקווה שיהיה לה שימוש. אני לבוש, אפילו מגפים שמתי, רק דבר אחרון נשאר, הגלימה. היא מונחת לה על המיטה, אדומה חלקה ויפה. אני מרים אותה, עוטה על כתפיי, עכשיו יש לי כבר סופת טורנדו בגוף. אני מסתכל במראה, בדמותי המשתקפת, זה זמן לעוף, להיות שוב חופשי. בסופו של דבר אני סופרמן.