תרשום אני רוסי, מספר תעודת העולה שלי 1990

אני בן יחיד, ואני לא תורם למאבק הדמוגרפי,

האם אני עומד בציפיות שלך?

תרשום אני רוסי, אני עובד בניקיון ובהובלות,

גם אם אני רופא או מתכנת, שפת אמי לא רצויה

ולכן אני לא רוצה להישאר כאן.

האם אני צריך להחזיר לך את סל הקליטה?

אבות אבותי הקימו את דגניה ואותנו שלחו לדימונה,

שם קראנו את פושקין ודוסטוייבסקי, בזמן שאתם שכחתם

גם את מה שברנר כתב בעברית.

עבדנו קשה כדי לזכות באהדה והכרה, להחזיר את הכבוד האבוד,

אך הוא נשאר ספון בתוך ארגז תעודות ההערכה שקיבל סבי מהקומוניסטים.

האם זה משמח אותך?

לא נותר לי כבר שיער על ראשי, תחת השמש הקופחת,

וגם עיני בוהות  בדגל בלא סיבה, ואוזני לא שומעות את קול הצפירה,

למה שארצה להישאר כאן. ארץ המאבק הבלתי פוסק,

ארץ החוצפה והיוקר, הלחות והשנאה, השכחה והזיכרון הסלקטיבי.

האם תסלח לי שאני לא מזדהה עם חוק הלאום?

אתה גזלת ממני את תרבותי, הפכת את ילידי לחיילים,

הותרת לי ולמשפחתי משכנתא ענקית, או דירה שכירות מזופתת,

 ואלף תשלומים, בלי חברי אמת ומביני ליבי ונפשי.

לא נשאר לי במה להתגאות  מלבד לאומנות זחוחה,

שגם היא נשברת בעת נקישת הדלת של ההוצאה לפועל.

אני אוהב אדם ולכן את הזעם שלי אפנה

למקומות בהם אוכל לשנות ולהשפיע

בארצות בהם אין שנאה כלפי האחר.