ראיתי איש גדול בוכה.

ואני כ"כ קטן לעומת האיש הגדול.
האיש הגדול הוא כזה גדול שכל הילדים משחקים מחבואים בנעליו.
כשהוא תולה את בגדיו לייבוש הם מתנופפים ברוח ומכסים חצי
מהעיר,
כי האיש הגדול גר בקצה העיר, קצת רחוק.
כי הוא כזה גדול שהוא יכול לדרוך בטעות על מישהו.

פעם האיש הגדול חי בעיר.
כשהוא היה קטן, כמוני.
בעצם אם אני זוכר נכון היינו חברים עד שהוא גדל ובגודלו הוא לא
התאים יותר לעיר.
הקטנה.
אנחנו הקטנים יותר שלא גדלנו כ"כ נשארנו, למה לעזוב?
אבל הוא, הגדול, עזב.
אין ברירה כי הוא גדול.

האיש הגדול היה גדול אחד ואנחנו היינו קטנים הרבה ולנו היו
הרבה קטנים אחרים לדבר, לשחק,

ולהיות איתם.
אבל לו, לגדול, לא היו גדולים אחרים להיות איתם,
רק עם עצמו.

ומכיוון שבגודלו לא התאים לעיר וחברים לא השתוו בגודלם אליו,
הוא עזב.

ויום אחד הלכתי לקצה העיר
לראות אותו אחרי הרבה שנים,
והוא בא לקראתי,
הגדול,

ופתאום ראיתי שבעצם הוא לא כ"כ גדול כמו שאומרים או שחשבתי,
הוא ניגש, האיש הגדול,
הקטן,
ואמר שלום.
"שלום", אמרתי לאיש שהיה פעם חברי באותו הגודל ועקב הנסיבות
גדל... ועזב.

וכשהצצתי מעבר לכתף של האיש הגדול הזה, ראיתי דמויות בתוך הבית
שלא היה גדול כמו שחשבתי.

והדמויות הללו היו רבות, קטנות, גדולות ואפילו שמנות, רזות,
גבוהות ונמוכות.
והאיש בעיניים אדומות אמר לי שלמרות הכאב בעוזבו את העיר
הקטנה, הוא מצא אושר במוצאו את המרחב הפתוח.


קיץ 1997