ויהי בברך אלוהים את האדמה ויתן לה חסדו. ויהי הגשם הראשון נתך על האדמה וירד לתוך נבכי האדמה העשויים רגבים רגבים. ויהיו רגבי האדמה צמאים לחסד אלהים וירוו. ותעל האדמה ותנשום את חסד האלהים ותרוה. ויבואו המים
באדמה ויהיו בה לאביונה. ותהי האדמה הולכת ובאה כי לא יכלה לשאת את טוב ה'. ותהי האדמה מרטיטה בחסד ה' ותהי מתאמצת כל היום ההוא וכל הלילה לקבל את חסד ה' עד אשר לא ידעה את נפשה ותשקוט.
ויהי אחרי שקוט האדמה ויבואו בה כל טעמי גן העדן אשר מקדם ויאורו פניה אל האלהים ותאמר: עתה ידעתי את נפשי כי אני האדמה היום הזה. ותוצא האדמה את כל דבשה וטובה ותעש צמחים ואזוב ועשבים חיים. ויעלו העשבים ויהיו
לדשא ירק. ויעלו הברושים חיים כי התאמצו מאד לעלות ולבוא השמימה אל ה' אביהם.
ויאמרו העשבים איש אל אחיו: ולו עלינו ונשאנו השמימה אל ה' אבינו וחיינו את ה' אבינו ולו פעם אחת ומתנו. ויטו העשבים שכם אחת ויעלו על רגבי האדמה ויטפסו על הברושים הגבוהים וכל עץ גבוה אשר נטע האלוהים בגן עדן לתפארת.
עד אשר באו העשבים אל ה' אלהיהם השמימה ויישקוהו.
ויהי בעלות הצמחים מעם האדמה וצפרי השיר שרות להם מעל צמרות העצים. ויהי האדם עובד בגן העדן. וירא האדם את תפילת העשבים ויקנא לאמר: ולו שרתי אף אני את שירת האלהים. וישר האדם לאלהים תפילה לאמר: הנה נא ה'
אלהי אשר בראת את כל גן העדן הזה למעני. ולו אוכל גם אני לשאת את כל טובך וחסדך אשר השפעת עלי. ולא יהי גבול לטובה אשר השפעת עלי ועל העצים ועל הצמחים אחי.
ויהי ככלות האדם להתפלל ותבוא בו המתיקות אשר אין כמוה לבוא בלב אדם ויחי האדם אלף שנה ואחת וימת, כי לא יכול עוד לשאת את כל טוב ה' אשר השפיע עליו מחסדו.
