מדוע כל מה שמהפנט תמיד חלול מבפנים ושואב נפשות
האריזה היפה. זהובה, טהורה, מעוצבת בקפידה ומבפנים? מטפטפת דם קורבנות ומחוללת בשחור המוכר והממכר.
עוד התנסות ועוד ניסיון ועוד תקווה ועוד ציפייה
האמת שלו סותרת לך בפנים בידיוק כמו בפעם הראשונה
עלייך להישאב לבפנים ולהפוך להיות בידיוק כמו כל השאר
לא יותר מקולבים על גבי קולבים בארון שכולם מאמינים בו, הולכים אחריו בעיוורון, מודעים לשיעבוד אבל כנועים, דוממים, לא מעיזים לסתור את הנורמה שקבעו השדים שנשענים על גבינו.
אתם תעשייה של יופי, של אומנות, של הערצה ואלילות אבל אתם בנויים על הנפשות של הקורבנות ששאבתם, על הנפשות שלנו
נוגסים, מכרסמם ולוגמים בשקיקה את מבטי העגל של קהל האוהדים שלכם
אני לא רוצה להיות חלק ממכם, אני כל כך בתוכם אבל אני מרגישה שאני עדיין יכולה למצוא את עצמי בבור הזה, יכולה לברוח מהטלפיים שלכם
אני כל כך צריכה אותכם ובו זמנית משותקת ממכם.
אבל אולי השיתוק הזה זה מה שמזין אותכם?
בעיניכם אני עוד כלום אחר, בעיניי אני עדיין גיץ של תקווה, אני יודעת שיש עוד נשימות עם ספקות כמוני, אנחנו צריכים להתחבר, להתאחד, להיבנות כגוף אחד כנגד החול הטובעני שלכם. למנוע מהבאים לשקוע בתוכו, להושיט יד לאלה שעדיין לא איבדו את החמצן, לרחם על מי ששקוע בעיוורון מוחלט אחריי אומנים שהמכחול שלהם טבול באותו אדום, מחריד ומספק כאחד.
אני ממשיכה לשאוף ולנשוף בשביל אותם אלו שחושדים בכם, המעטים שמרשים לעצמם לשאול שאלות, אלו שבעיניי החברה הטובענית ניראים שגויים, מרוחקים כמו אחוזי נגע, אלו שבונים את האדמה הרכה והשברירית שאני עומדת עליה, נאחזת בה.
המיעוט הזה הם הסיכוי הקלוש והבודד שיום אחד נוכל לחטוף ממכם את מזוודות היהלום שאתם יושבים עליהם, שנוכל להרוס את הבילתי ניתן להריסה, לנפץ את המסלול שנבנה על ידכם דורות על ידי דורות, להתחיל יקום חדש, ליצור חמצן נקי מנורמות חברתיות, ליצור עוד ועוד נפשות עם יכולת עצמאית לחשוב, נפשות נקיות מעיוורון וחירשות, נפשות שיתקיימו על פי מה שמוחם יצר, ולא על פי המציאות המחוללת שאתם יצרתם בשבילם.
אני מתחננת, תפקחו את העיניים, תפקחו לי את העיניים, תצילו אותי מחיים של שעבוד, של נזירות והתנזרות, של הסתייגות מהצרכים שמתרקבים איי שם בתת המודע, הצרכים והאמונות שקבורים מתחת לעיסות על גבי עיסות של חוקים המסרסים את טבע המחשבה, את הפשטות שבאינסטינקטים שלנו.
זה נמצא בכל מקום, אין מטר מרובע שלא נדרך על ידי הצבא שבניתם, זה זורם באוויר שאני מתקיימת ממנו, סומר את שיערות גופי שוב ושוב כשאני מרגישה שאני באה במגע איתו, הוא מזמן כבר חלק ממני, למעשה, אני, כמו כולם, חיה בזכותו ומתה למענו.
בידיוק כך גם אתם. קיימים בזכותנו, מתבססים עלינו, גופיכם נבנה מתערובת חלומותינו.
עומדים בשורה, עיניי חריצים ללא אישונים, מנקבים עם להבים כל פיסה שמנסה לחנוק חזרה את השד שקבר את מהות קיומנו.
מחטים קבורים מתחת לשטיחים, טבק דבוק על סוליות מגפיים, נשמות פרוסות בעלות פנים מוכתמות בשחור, שפתיים משוחות אדום, אצבעות משובצות יהלומים, שטרות מבצבצים מפיסות עור וגידים, תקוות מנופצות מתגלגלות מתוך מפרקי ידיהם הפתוחים.
השד! השד! השד!
שד שאין לו צורה או פנים, שד שקיומו מורכב מפחדים, תקוות שנגוזו, אכזבות משתקות, חלומות שבורים, לחישות אבודות, נשמות מרחפות. שד שבית מקדשו נמצא בתחתית ערימת מחשבותינו המעובשות.
חיילים! תסתכלו! הוא עומד בפניכם וככל שהדקות עוברות הצרחה שלו מתגברת, הוא עומד מולכם, שד שקם מעפר נשמותכם, הקללה שלו מוטחת בפניכם, עוד ועוד, ואתם מסרבים להבין, חוששים מהעתיד לבוא, מה יקרה כשטיפת התודעה תעלה מסף ההכרה, כשהאיד יחשוף את פניו, כשתגלו מי אתם באמת, כשהשמש תפציע בקצה גולגולתיכם.
כל מעשה שיעשה, כל מהלך שיתרחש. בלעיסה, בבליעה, בשירבוב ניירות מודפסים מין הכיסים, היישר לידיי השד שאתם כל כך כמהים לו ובו בעת מתרוקנים בגללו. מסרבים להאמין, מתכחשים לאותיות השחורות על גופות השלג, לצעקה האימנית שהוא צועק בפנינו, יוצא משורותיו רק בשביל למדוד את רמת העומק שהמים המזוהמים שלו חילחלו לעורקינו.
בשביל מה להיאבק? בשביל מה לשקר? איך להפסיק? איך להתחיל? כל כך קל לשקוע באושר הרקום מנוצותיו, להתמכר מתחושת האופוריה המובנית מכלום ושום דבר?
הבחירה הקלה ברורה, להניח את ראשי על הכר המוכתם, לתת לזרועותיו להקיף את גופי, ללחישותיו להפוך לכל עולמי. להרגיש אותו מחייך בשיניי זהב אדום, מתחזק עוד קצת מגדולת ניצחונו, עוד נפש שעצמה עיניים, עוד צרחה עמומה שהפכה לאדי מים.
