מאזומתמיד אהבתי את הנסיעה הלוך מאשר הדרך חזרה.
הצפיפות במכוניתהישנה שעשתה כבר את שלה מזמן, אך עדיין עיקשת ומסרבת לרדת מהכביש. השיריםהמקפיצים שנשמעים ברקע, אבא שנוהג בביטחון מלא תוך כדי שהוא אוחז את ההגה באדישותקלילה, אימא שבודקת היכן אפשר להשחיל עוד איזו הערה קטנה, עם עיניים דבקות לכבישכמו סלקטור מחוץ למסיבה דרוך ומוכן להתקפה.
אחותי,שלא חדלה מדיבורים חוזרים ונשנים על מעשיות "היום שהיה", והאמת שאין בהםטיפת עניין אבל הדרך בה היא גורמת לנו להישאר מרותקים לסיפוריה כמו ילדים קטניםשמאזינים לגננת "בשעת סיפור" היא ייחודיות יוצאת מן הכלל.
אני,נוכחת ולא נוכחת. בוהה בשדרת הדקלים שחולפת על פניי, נהנית מכל החי הזה ומנסהלנשום אותו אל תוך גופי, בכוח.
ירוק,קצת שחור של פיח, צהוב של בתים בלויים, והרבה לבן של חוסר וודאות. זו העיר שלנו,אלו הם חיי וחייכם בוודאי.
אז כמהרגעים הם זיוף חינני המחופש לאושר, וכמהרגעים הם אמתיים באמת?, עברה בראשי המחשבה בעוד היעד קרב ובא.
אנימפחדת , לכן אני לא מתעסקת בדרך חזרה.מנסה להשכיח מעצמי שלכל כיוון יש את הנגדי לו.
החזרהמהגלות, השיבה אל המקום הבטוח והמוכר זה שעמום אחד גדול. ואנחנו מכורים לכך, בניהאנוש המשכילים שלא חדלים מלהתפתח עוד ועוד עם השנים, עדיין נשארים מקובעי חשיבה.חגים סביב רוטינה לעוסה מידי יום ביומו.
מאבדיםאת ההתרגשות בצפייה, את האהבה לאכזבה, ואת השפיות בשיגעון.
אנחנועבדים של עצמינו, של עבודה קשה, ושל צימאון העתיד שאם לא יבוא עלינו לטובה, אזוודאי יש גם איזה תוכנת חלופית במגרה בחדר השינה.
מצאתי אתעצמי משוטטת כמו שאר האנשים שזכו להיקרא "עופות מוזרים" בעולם, בחיפושאחר היגיון של דפוס התנהגות קבוע. נסתי לרדת לסוף דעתם של כל אותם אנשים העטופיםבשטרות ירוקים. אנשיי המחר, הבטוחים, שיושבים על כיסאות עור מרווחים ושוכחים לנשוםשניה.
נמצאיםבלחץ מתמיד ובשמירה הדוקה על כספם שהושקע,
ואני שואלת: האם ישנה דרך חזרה למקוםממנו הגעתם?.
