רועה את צאן מחשבותיי
במורד שדה אונתי השמאלית
נכסף לעבר, כדי להראות להווה
כמה דפוק הוא העתיד.
מביט לאופק, העבר כה קרוב
שחור, לבן וגם חום אדמדם
שדות חיטים, פועלים מיוזעים
כסילות נעורים כי העכשיו כה רחוק
והמחר נעלם ועבר.
נשטף בדם מרירות ועוולות
מה שנעשה ניצב דומם באופק
כמגדלור מזמין בליל סערה
והשיירה תשפוך תכולתה
אל תוך ים של טיפשות
הצונאמי מכה במגדלור, נזק שעדיין לא קרה
המחר כבר עבר, האתמול בוא יבוא
ורק העכשיו איננו עימנו, מתבייש בבוראיו
מתבייש בעצמו.
לוקח את יום האתמול
ומניחו בזה של מחר.
