ודרך אגב... אני מתקשרת איתך דרך הגב שלך. אצבעותיי טוות חלומות הנחים על חוליות. כל אצבע משרטטת חלום, חלום של צמר גפן מתוק, ושמיים נפרשים מעל סירה המתנדנדת על קו האופק, וריח של חלה באמצע האפייה, ושל עננים לבנים המשמשים כמזרן, ופרחים המזדקפים בכל עת שתביט בהם, וגורי חתולים משמיעים צליל גרגור במרדף אחר זנבם. בציפורני העונות לצבע הדובדבן, הנכונות לענג ולפנק, אני חורשת שבילים רכים כמו טביעות בחול הים, גבך מתקמר, ודרך אגב, אתה מרגיש אותי מחייכת, דרך הגב. מפגש קל בין שני סטים של ריסים והופ אתה עצום. עצום בנוכחותך המנטאלית ועצום עיניים, כמהופנט בעולם משלו. והחלומות על גבך נקווים כמו טללי דמעות, מתהווים ונוצרים מערפל לערפל, חודרים אליך דרך הגב, מתפרקים לחלקיקים ונשאבים אל דמותך, ואתה חולם. ידי נוגעות לא נוגעות בגבך, הרי דרך אגב, ודרך הגב, מרפרפות בהיסוס קל, מתמקמות בנקודות חשובות לציון, מותירות סימנים קלים כדי לדעת את דרכן חזרה, אצבעותיי אינן נחות, אך גם אינן מתאמצות, במורד גבך החלק, הן עושות שם את שהייתן המתוקה, מותירות אותך חולם. לפעמים אתה חסר לי. במיוחד בחלומות. שדרך הגב, גם אני חולמת, אבל דרך הלב. דרך עיניים עצומות. דרך זיכרון. ואני יודעת, שגם אתה חסר. ואתה חולם. כמו בתורת הניקוד אך בעיוות קל, אתה חולם חסר.