יש לי חלום, שחוזר על עצמו
ולאט לאט, הוא נכנס לי לחיים.
ואנשים משתנים, והזמנים משתנים
רק החלום שלי, לנצח יחזיק.
מרחפת בניו יורק, בין בנייני התאומים
ומסתכלת למעלה, ובוהה באלוהים
ומסביבי מופעים, אנשים אחרים,
וגם הם מרחפים, וצוחקים על אלוהים.
ובין ציחקוק לציחקוק, ובין חיוך לחיוך
אני מבחינה שכאילו, אני עולה למעלה.
ואז אני מבינה שלא, שאני לא עולה,
זה העולם שקורס, נופל ומתרסק.
ובתוך הבניינים אני רואה אנשים,
שלא רואים ולא שומעים,
או פשוט לא מבינים.
והשמים נראים לי אפורים אפורים,
ואלוהים נעלם לי בין העננים.
לאנשים הרגועים, שמעבר לחלון
אני קוראת בקול, ומנסה לעזור.
וכל מי שמקשיב לי ושומע אותי
קופץ מהחלון ולא מצליח לנשום
אז עזרתי לאחד, או אפילו לכמה,
אבל מה זה משנה, לכל אלה שלמטה.
כי
יש מאות, אלפים ומיליוני אנשים
שאף פעם לא יראו את אלוהי העננים
שלא יצחקו את הצחוק המשכר
ויבינו סוף - סוף את תמצית האמת.
כי
מוות זה מוות, בכל הארצות
וזה כואב שמתים, לא רק יהודים
ש- 20 מיליון, מתים ברעב, זה בסדר,
זה בהודו, זה עדיין לא כאן
אבל ששני חיילים, מתים כאן בפיגוע,
אז זה סוף העולם, והמצב גרוע,
ופתאום זה מוות, לכל הערבים,
או לכל הגרמנים, או לכל היהודים.
