"סך הכל" (סיפור קיומי בהמשכים)
פרק א
שלוש לפנות בוקר, המפתח הזה אף פעם לא במקום כשצריכים אותו, פותח את הדלת, מחפש את מתג החשמל בכדי לגרש מעט את החושך, גם הוא תמיד מתחבא ממני,
עוד אחת מהפגישות הידועות מראש, שניים מבינים כי כנראה זה לא זה, מנסים בכל זאת, מחייכים, מנסים למצוא משהו, להרגיש ולו במעט, קצת להמשיך ולמשוך,הרי זה היה נשמע כל כך מתאים, הגיל, הגובה, שנינו אפילו סיימנו פעם את אותו קורס "ימימה"רק בהפרש של מחזור אחד בלבד ומאמן שונה.
מחפש את המחשב הנייד החדש שלי כבר יותר מחצי שעה, חייב להתנתק מכל המחשבות שרודפות, הייתי בסדר, באמת, התבוננתי, הקשבתי ,שתקתי כשהייתי צריך, אפילו חשבתי על להחמיא, אבל משהו עצר בעדי, סוג של פחד, אולי יותר לכיוון חשש, אפילו חשש בלתי מוצדק, אבל אמיתי מאוד, החשש הזה הוא מנובל לא קטן, תמידהוא מתלבש אחרת, מחליף מסכות בלי סוף ורק קצה המבט מסגיר אותו, הרבה פעמים הוא מגדל זקן במיוחד למשימה, מוציא ציציות החוצה ומחכה מאחורי הפינה, מחכה שאפנה מבט למקום הלא נכון, שארגיש, שארצה, הוא מסתכל עלי מהצד מפנה את מבטו כלפי מעלה ולא אומר דבר, כשאני מנסה לענות לו בחזרה הוא כבר נעלם בתוך מסך הערפל, הו הערפל הזה, כל כך מוכר, אומרים שכאשר ברא אלוהים את העולם הוא צמצם עצמו בכדי לתת לו מקום, רבי נחמן קורא לזה ה"חלל הפנוי",
זה הוא תוהו ובוהו אני יכול להוכיח לכל החפץ כי החלל הזה היה מורכב מאותו ערפל סמיך, משתק, מנתק, גורם לך לרצות להתחבא מתחת לשמיכה כמו ילד קטן שראה משהו בחושך ומפחד להתמודד מולו.
יום חדש מאיר, תפילת יחיד מהירה, משמרת בעבודה, ארוחת צהריים בחוץ ונוסע חזרה,
הפלאפון מצלצל, בתקווה לצאת לאן שהוא הערב אני רץ לענות, אמא, עוד מעט היא תשאל מה התוכניות שלי לשבת ואיך מתקדם הקידום שלי בעבודה, בינתיים היא מנסה לדוג פיסות מידע על ה"כלה" המיועדת, או לפחות לבדוק האם היא דוברת רוסית, אחרי כמה דקות אני אומר לה שאני חייב לצאת ושאני כנראה נשאר השבת בדירה, היא מאחלת לי בהצלחה הערב ואנחנו נפרדים, עכשיו אני כבר חייב להישאר, מעביר כל הערב מול המחשב, לקראת שתיים מחליט ללכת לישון, ממלמל קריאת שמע במהירות ונרדם.
על הבוקר מתחיל הטקס הקבוע, מריץ טלפונים לחברים הקרובים בסביבה, כולם מחפשים להישאר, להיפגש, לעבור שלב. הכי חשוב זה למצוא סידור לערב שבת, כל ארוחות האחרות זה שטויות, קידוש בבית כנסת, פיקניק בגן סאקר, ארוחה שלישית בכותל והנה עברנו את השבת, העיקר הוא לא לפגוש את מלאכי השרת לבד.
בדרך לשוק מחנה יהודה, בין סמטאות נחלאות הפסטוראליות אני נזכר בארוחות השבת הראשונות בישיבה, היה שם משהו מאוד חזק, הדברים היו כה מובנים וצלולים, לרגע אני חושב ברצינות להזמין מקום בערב ומיד מתחרט, משהו דוחף אותי החוצה, הדברים הצלולים והמובנים כל כך.
הבחור במעדנייה מזהה אותי כבר מרחוק, מחייך אליי, מכין לי את המנה הרגילה שלי, חצי קילו מוקפץ, מעט אורז, חומוס וסלט ביצים לבוקר וקצת זיתים, נשאר לקנות ארבע לחמניות לכל מקרה שלא יבוא, מיץ ענבים קטן לקידוש ובקבוק יין, קופץ לקחת את החולצה הלבנה מהמכבסה ליד הבית, עוד מעט נכנסת השבת.
בדרך הביתה במקרה פוגש חבר מהישיבה, הוא נראה גם קצת מוטרד, אחרי כמה דקות עולה חיוך על הפנים של שנינו, נתראה בתפילה עוד שעתיים ואחריזה נמשיך לדירת השותפים ליד לארוחה משותפת של חבר'ה מהשכונה, בינתיים אני מחליט לתפוס חצי שעה של שינה לפני שבת, עוד רגע היא נכנסת המלכה, התלבטות אחרונה לנסוע הביתה ונרדם.
