אני יכול לנעור פתאום
אל אמצע הלילה
לדבוק בטיפה אחרונה שנושרת מפרח עצוב
או לאדות את האדמה ספוגת הטל.

ומתוך הבית אני יכול לשיר
סרנאדה של גבעות מתוקות
או
לחשוב עלייך כמו לקרוא יהודה עמיחי
עד שנגמרת הסיגריה.

האבנים שעוטפות אותי נותנות לי מקום אחר.
אני יודע לומר;
עד לשם.
ועד לכאן מגיעה הדמעה נבובת השם שלי.

"הפכת אותי", את יכולה לומר
ואני אקמט את הדף
ואשאיר אותו זרוק על יד סל האשפה
כמו הטיול הקבוע שלנו
שנותר על שפת הים.