זכרון מבית הספר / במבי
מ ש ע מ ם . שעת החברה הזו לא רוצה להגמר.
זה לא שהנושא משעמם. זה לא שהחבר'ה לא משתפים פעולה. פשוט אין נושא. אין פעולה ואין פעילות. לא קורה כלום. לא קורה שום דבר.
דודו, מחנכנו הנערץ, נכנס עם הצלצול לכתה, ומבלי להוציא מלה מפיו התישב ליד שולחן המורה והחל נועץ בנו את מבטו החמור מעל לשפם העבות שעיטר את שפתו העליונה.
נו, חשבתי, עכשיו תבוא הטפת המוסר השבועית על הרעש וההשתוללות שעשינו למר קרייזר – המורה המשעמם לתנ"ך. אבל כלום לא קרה.
אחרי בערך שלוש דקות של שקט נבוך בהמתנה לפתיחת השעור, החל רחש של תהייה בכתה. מה קורה? או יותר נכון מה לא קורה, ולמה?
בשקט ועדין ללא מילה החל דודו לנוע באיטיות ממוקד רחש אחד למישנהו. ממרומי המטר שמונים וחמש שלו סימן באצבעו לגידי לשתוק. ליואל נד בראשו לשלילה והביא לסגירתו של ספר קריאה שצץ על השולחן. לטלילה לקח שרבוט סתמי מהיד, קיפל אותו והניח על שולחנו. גם נסיונות להוציא מחברת גיאוגרפיה ולנצל הזמן להכנת שעורי בית לא הצליחו לעבור את סף ההקפאה של דודו. רונית זכתה למבט נוזף לאחר שחפיסת מסטיק שהוציאה מילקוטה החלה מרשרשת תוך כדי נסיון פתיחה מוסווה. גם הנסיונות למשחק איקס עיגול עלו בתוהו. תחושת יאוש החלה להתפשט ביננו. מבטים תמוהים וצחוק קל של מבוכה, נעצרו גם הם למול מבטיו המקפיאים של דודו ולמול סיוריו בכתה.
טוב אילו האפשרויות נותרו?
בהייה בחלון על הציפורים החופשיות המעופפות להן מול צלע ההר. אבל הן לא משתפות פעולה ונעלמות אל מחוץ לשדה הראיה.
בהיה בשעון. כן. מרתק. מחוג השניות רץ לו מסביב למסגרת. רץ? נסיתם פעם לספור חמש דקות תוך כדי מבט לעבר שעון היד או שעון אחר? זה מדהים כמה זמן יכול להאט את מהלכו. בעצם כמעט לעצור. בכלל, אני בטוח שראיתי את המחוג נע אחורה בשלב מסוים.
זבוב. יש זבוב על השולחן של אבי לפני מצד ימין. זבוב רגיל, כזה שהולך לחפש משהו לאכול, בוחן כל כתם בשולחן שמה זו טיפה יבשה מפרי כזה או אחר. עוצר להביט סביב, לגרד את ראשו בשתי רגליו הקדמיות. למתוח את כנפיו ובום! נחתה ידו של אבי – והיה זבוב. איזה טיפש, יכולתי להעביר עוד כמה דקות בלימוד מעמיק של ההתנהגות הזבובית בשעת חברה.
טוב אולי ננסה ולפענח את המתרחש בכתות השכנות, כי מרוב שקט בכתה שלנו ממש אפשר לשמוע את מה שקורה בכתות מסביב. המהום המורים והתלמידים בכתות מסביב, הרמת קול מדי פעם, צחוקים כאלו ואחרים. לא, לא מספיק ברור בשביל שאוכל לרחף בדמיוני לכתה אחרת.
וכך במשך כארבעים דקות לא הצלחנו ללעשות שום פעילות שתעסיק אותנו מבלי להתקל בתגובה צוננת ואלומה שהקפיאה אותה בעודה בעיבה.
הכל מבלי להוציא מילה. הכל מבלי לתת לנו להוציא מילה. הכל בניע ראש או סימן רומז קטן באצבע.
רק בדקה האחרונה לפני הצלצול הגואל, נשבר קשר השתיקה. דודו הבהיר לנו שהנה הוא הוכיח שגם אם משעמם לנו עד מוות, ניתן לשבת בשקט, לכן ההסבר שהמורה לתנ"ך משעמם אינו יכול לתרץ הפרעה בשיעור.
אינני זוכר אם זה היה בכתה ז' או בכתה ח'. לעומת זאת – אינני שוכח את שעת הלמוד הכי משעממת שהיתה לי בכל שנות לימודי.
