הפעם הראשונה שלי / במבי
הכל התחיל בשיחת טלפון תמימה למדי מגיסי: " אתה בא לחרמון מחר?" היסוס קל מצידי גרר אחריו מענה לכל הבעיות. יש ציוד של חבר של חבר ובכלל לגלוש זה לא מסובך וקדימה "נאסוף אותך בדרך בחמש בבוקר".
נוסעים. הדרך מנוצלת לטובת שיעורי גלישה בע"פ. גיסי וחברו, בוגרי 'קלב-מד' מסבירים לי בדרך את יסודות המקל והמגלש. מושגים עלומים כמו 'שוס', 'פאודר', 'דרפז' ועוד מילים עלומות, הולכות ומתערבלות בחלל הכמכונית.
לאט לאט העסק הולך ונראה פשוט. המכונית מתחילה לטפס במעלה הגולן. השמש בדיוק מבקיעה את מסך ערפילי הבוקר ומיד מתחילות הספקולציות לגבי טיב השלג, רכותו, עומקו ועוד שיקולים זרים ומוזרים.
מגיעים לאתר. אין הרבה אנשים. מתחילים להתארגן. ההתארגנות מסתימת בלבישת חליפת סערה שגייסתי בבסיס, כזו חליפת נילון כחולה מהספינה, שנגד מים היא לא בדיוק פתרון אבל יש לצפות שכשכבת מגן מעל לביגוד חם היא תתן איזה מענה כנגד הקור והרטיבות של השלג.
לפני כן יש טכס שלם של עוד זוג גרביים, כפפות עבות, מגפי סקי – ואני לתומי חשבתי שנעלי הצבא הן מגושמות, המגפי סקי האלו זה ממש עונש לרגליים.
טוב, נראה שאנחנו מאורגנים.
מגלשים על הכתף וקדימה למדרון. אם עד עכשיו חשבתי שמגפי הסקי זה עונש, הרי לאחר כמה צעדים זה נהיה סיוט אמיתי.
איך שהוא הגענו לשלג ולמרגלות מעליות הסקי. שתי מעליות היו אז באתר. אחת למתחילים שעלתה עד בערך שליש המדרון ואחת ל'גדולים' שעלתה לתוך הענן שהקיף את הפסגה.
טוב, אומר גיסי, אתה זוכר מה שהסברנו לך במכונית נכון?
תשובתי המגומגמת השיגה בערך את קצה גבו שדהר לעבר המעליות למיתקדמים.
טוב. נתחיל לבד. קליק למיגלש ולמגף הימני, קליק למגף השמלי ואני עומד על זוג מיגלשים, כובע צמר לראשי, חליפת סערה כחולה לגופי ומקלות סקי בידי. מה הבעיה? פשוט מאד. ממש כמו ההסברים במכונית.
יש רק בעיה אחת – ממצב סטטי של עמידה יציבה צריך להתחיל להתקדם .
צעד מהוסס ברגל ימין, תנועה הססנית ברגל שמאל וטראח!
אני אפילו לא מבין איך הגעתי למצב האפרקדן הזה, מגלש אחד נעוץ בשלג, רגלי השניה בזוית לא ברורה, כזו שלא ידעתי בכלל שניתן להגיע אליה ללא ריסוק עצמות והכי גרוע – הכבוד רמוס !
איך שהוא יצאתי מהמצב המביך והצלחתי להתדרדר למעלית. התישבתי בכבדות בכסא המתנדנד ונעצתי מבטים במושבים שלפני, מנסה למצוץ כל קמצוץ מידע שישמש לחיקוי ויעזור לי.
הגעתי לקצה והתמלאתי גאווה על הדרך המוצלחת בה הצלחתי לצאת מהמושב ולגלוש החוצה.
אנחת הרווחה שאימה להפלט מפי נבלמה בנפילה שארעה מיד עם נסיון הנפל הכושל להסתובב לכוון המסלול. התרוממתי בכבדות ובהיסוס המשכתי. לאט לאט הבטחון גבר.
בסך הכל העסק מאד פשוט. מה כבר יש פה להבין? מספר פעולות בסיסיות:
הצלבת המיגלשים והשענות על הברכיים כדי להאט, לחץ על הרגל החיצונית כדי להסתובב וזהו.
גלישות הניסיון מהרכבל האמצעי עוברות בסדר ועם התגברות ההצלחות גובר התאבון והבטחון.
יללה, לרכבל העליון.
זהיתי את גיסי שני מושבים לפני. קוויתי שהוא יחכה לי למעלה. התקווה הזו הלכה והתחזקה ככל שהדרך למעלה התארכה. לא רק שזה ארוך הרבה יותר ממה שזה נראה, זה גם תלול יותר. וגם הערפל לא בדיוק מאפשר שדה ראיה רחוק מדי.
עודי מהסס והגענו למעלה. היציאה מהרכבל עברה לא רע, אבל מכאן אילך העסק התדרדר.
מסביב ערפל שכדברי השיר, לא רואים ממטר. המשקפיים מכוסות בתערובת כפור וקרח המתחרה עם הערפל על הגבלת הראות שלי.
השלג הרך והנחמד מאיזור הרכבל האמצעי הפך פה לאיזו שכבה לבנה וקשה של קרח, שעליו כל דמיון בין הידע הקלוש שלי בגלישה לבין ריסוק עצמות – אינו מיקרי בהחלט.
"איך יוצאים מפה?" אני שואל את עצמי שוב ושוב. השאלה הזו מנקרת במוחי מזה כעשרים דקות. אני מניח שהתשובה לא מסובכת מדי אבל הכעס העצמי על "איך הגעתי לפה?" הרבה יותר מציק ומרגיז מכדי לשחרר את עצמי למציאת התשובה לשאלה הראשונה.
תחנת הרכבל כבר יותר מדי רחוקה בשביל לחזור. נהמר על כח המשיכה. לאט לאט החלתי גולש במדרון.
הירידה, שלגולש סביר לוקחת כמה דקות, ארכה עבורי מעל שעה. שעה של השרדות בערפל ובשלג.
נפילות חוזרות ונשנות והמון שיחות קטנות עם בורא עולם.
שעה שבה הספקתי לאבד את אחד ממקלות הסקי ביחד עם שאריות הכבוד העצמי שלי.
שעה של מלחמה פנימית לא להכנס לפניקה ולהמשיך להתדרדר למטה. כמה גבוהה כבר ההר הזה יכול להיות?
המראה מוכר של איזור הרכבל התחתון שצץ מהערפל הזרים בי דם חדש והוביל אותי לסיומו בנס של יום גלישת השלג הראשונה שלי.
