החוסר במילים / ערב יום העצמאות ה-52
לפעמים אתה כל כך רוצה את זה, לאהוב. לאהוב את האחת, לאהוב אותה עד טירוף חושים מוחלט, עד כדי שיעבוד. ושזה יהיה דו כיווני, פשוט לאהוב ולא משנה מי היא או מה היא עשתה עד עכשיו, פשוט אחת שאתה מסתכל עליה ואתה יודע שזה זה.
אחת שאיתה אתה רוצה לחיות, להזדקן, אחת שאיתה אתה יכול לאסוף תמונות יפות לכל החיים, ולמות עם חיוך על הפנים. לדעת שמיצית את מה שהיה לך בצורה הטובה ביותר , בלי חרטות. עם זיכרונות.
לפעמים אני חולם על זה, לפגוש מישהי באיזשהו מקום ציבורי, אחת שלא ראיתי אף פעם בחיים. מבטנו נפגשים ברגע הראשון ופשוט בוהים אחד בשני. מעריצים אחד את השני דרך העניים, נושמים נשימות קצרות עד כדי שיכרון. הלב דופק ואתה יודע שזה זה. השניות נהפכות לעידנים, והעידנים לנצח. שום כוח בעולם לא יכול להתיק את המבט הדו כיווני הזה. את ההערצה האילמת במבט בודד.
הכוח היחיד שבולם אותך הוא החוסר במילים... במצב כזה אין מספיק מילים בעולם בכדי לתאר את ההרגשה המשותפת, ואת המקרה... אז פשוט אנחנו עומדים אילמים ובוהים. בשלב זה בד"כ אני מתעורר מהחלום. זה לא חלום, בשבילי זה סיוט.
דבר כזה יכול לקרות רק פעם בחיים, הזדמנות חד פעמית לדבר הנשגב שכולנו רודפים אחריו. זהו זמן של שנייה אחד שכל החיים שלך חולפים מול העניים שלך. הדברים היפים והנשגבים, כן זהו הצד הכאוב של האהבה... החוסר במילים.
