והוא הולך בדרכים
קורא בשמה.
מחפש שמץ של הבנה,
זיק של תקווה.
והוא הולך,והשחפים מלווים אותו
והוא הולך, והפרחים מבכים עליו
על אהבה שנגמרה.
והרוח לוחשת, מספרת את אהבתם
שורקת בחוזקה את שריקת הכאב.
והאמת, האמת שוב שורפת בפנים
שורפת בנגיעה בעור החשוף, הערום
ערום מכל שכבותיה.
והדמיון מגיע לגבהים חדשים,
מגיע, ואז האשליה מתפוגת לאטה באפילה המכסה את הלב התמים.
והלב, הלב בוכה אליה
בוכה ולוחש לו מבין שכבת העלטה המכסה אותו
היי שלי.
