בית חולים, פרק ראשון.

בית חולים, שיט, אני עדיין בבית חולים. עזבתי לפני חמש שנים, ככה לפחות זכרתי, ועכשיו יש לי חדר עם עוד שני אנשים, ומיטה מול הים. מחלקה לא גדולה, בקומה שנייה, בבית חולים, אשר בפתחו יש קניון קטן, שמפריד בין כאן לשם. והשם נראה רחוק כל כך. איך יכול להיות, שלא יהיה קניון? במקום בו החיים נעצרים, הקניון הוא המחסום האחרון, פרוזדור, שמפריד, בין החלק הטוב לחלק הרע.

אני שוב בבית חולים. עם רופאים בלבן, ואחיות מבוגרות, מחפש חיים צעירים, אבל הדמיון לא לוקח רחוק מדי. לא חשבתי שאחזור לכאן, ולא, לא התגעגעתי, ולא הזדקקתי, ואין לי שום כוונה להופיע בפתח ולומר "בייבי, אי אם באק" או "בייבי, אי אם הט הום". לך תסביר לאנשים, שהשנים שחלפו לא הפכו את בית החולים למלון אליו חוזרים או לבית שני.

לא חשבתי שאחזור לכאן לעולם. ככל שהזמן חלף, חלפתי גם אני משם, והתרחקתי מרצון, והסכמתי להיות שבוי של אשליה. לא ידעתי שזו אשליה, אבל הסכמתי להישבה בה ברצון.

כי אלו טבען של אשליות. לא יודעים שהן כאלה, וגם אם, הן מופיעות רק לשנייה, הן עדיין אשליה, ואז חוזרים למציאות, ומגלים, שאין לאשליה מקום אצלה. במקומה, מקבלים בעיטה חזקה בתחת, ששום שריון או מגן, לא שומר עליו. ובעיטה כזו חזקה, בועטת אותנו ישר, אל הכבד של המציאות, ישר אל תוך הדם. איזו ברירה היתה לי? לא להישבה? ניסיתם פעם, להישאר במציאות הזאת, ולהצליח להישאר בחיים, ועוד שפויים?

אז קיבלתי בעיטה, וחזרתי למציאות ההיא, ישר אל מחלקה ארוכה, בתחילתה דלת כבדה, בהמשכה, חדרים מוכרים, של רופאים ופינת אחיות, ובסופה מרפסת, שכמו מבקשת לומר, אל תשים לב שזה בית חולים, תחשוב עלינו כאל מקום לנופש ומרגוע. וכן, קיבלתי חדר, שצופה אל הים. בבית חולים, על צומת דרכים, בין מקומות שלא ניסיתי להיכנס אליהם בחיים. חמש דקות מהבית, שנים מהחיים.

ואני עדיין מחפש, את שביל היציאה. אני יודע איך הולכים, רק אין לי מושג איפה השביל, ואיך לא חוזרים אליו אף פעם.  אילו רק ידעתי, איפה הוא, ואיך לעזאזל, יוצאים מכאן, בלי לחזור חזרה.

לא חוזרים אל המקום, בו אני נחלש בכל פעם מחדש, בו השדים שבי מתחזקים בכל פעם שאני חוזר אליו.

איך לעזאזל, חזרתי לכאן? באמצע החיים, שהכל נראה טוב, כמעט כמו תמונה שלמה, שגם אם חסרים בה פרטים, ידעתי איך להשלים את מה שצריך.

בכל פעם שאני מתחיל את היום, ופותח חלון, לא את הים אני מבקש לראות, לא בין בניינים גבוהים, לא מקומה שנייה, במחלקה של בית חולים. אבל איך אפשר אחרת? אם לא מכירים את הדרך, ואין שלטים או מפה, תמיד חוזרים אל מקום מוכר. אז בלילות, אני חולם, אני מקומות אחרים, ובימים מביט מהחלון הזה,

רואה את הים וחושב, שכל מה שיש, נועד לפשט את מה שאין, נועד להפוך את מה שקיים מתחת לנוח יותר, ואולי, אין דבר, זו שוב האשליה.

בית חולים, שיט, אני עדיין בבית חולים. עוצם עיניים, פוקח, לוקח תרופה, מנגב פנים, מדליק טלוויזיה, מכבה, קורא ספר, סוגר אותו, מתקשר, מנתק. שיט אני עדיין בבית חולים. מלכוד 22 של הגוף.

אומרים שמפה לשם, יש חוט מקשר. אני מחפש אותו. איך מחיים שבנויים היטב, על קרקע סבירה, כזו שלא עולה באש, ולא מועדת לרעידות אדמה, איך משם אני מגיע לבית חולים, למרות שנדמה לי, שנגמרו לי הסיבות. תמיד שנגמרות הסיבות, אין יותר מה לעשות. אז אני בבית חולים. שיט, אני עדיין כאן.

בית חולים, פרק שני.

זה פרק שני, אבל למעשה, אף אחד לא יודע כבר כמה פרקים נכתבו. המספרים התחלפו, השנים עברו, הייתי ילד, הייתי נער, זקנתי, ואולי עדיין לא, ואני עדיין בבית חולים. תוהה, אם ההבטחה שלי, לא לחזור לכאן, היא אמיתית או מדומה, האם נשאר ממנה משהו, והאם אחרי שהיא הופרה פעם אחת, יש טעם להבטיח אותה שוב?

כל מה שנותר ממנה, הוא שום דבר. וכל מה שנותר,מהשנים שחלפו וחזרו אל אותו מקום, זו אי וודאות, שמכרסמת את הדקות, וילד קטן שצונח בכל פעם שגדל.

ויש את הבדידות. איך לעזאזל, היא לא תהיה? הרי לא יכולה להיעלם, רק בגלל שהמיקום משתנה, ואני נזדקק יותר. איך היא יכולה להשתנות? האנשים הם אותם אנשים, והצעידה שלהם נמשכת בכל הכוח.

זה רק אני, שממשיך להגיע לבית חולים. שום דבר לא משתנה.

אז יש את הימים. קוצבים אותם לאט. לפי שעות, דקות, כדי שיחלפו מהר. מנסים לא להתרגל אליהם.

התעמלות למוח. כל המטרה היא, שכל יום יהיה שונה, שכל יום יהיה כמה שיותר דומה, לימים האלו שבחוץ, של העולם האמיתי. של אלו הנקראים חיים. אבל עדיין מדובר בבית חולים. בית חולים פרק חמשת אלפים, ואולי יותר, אולי פחות, מי סופר. כאן החיים הם במיניאטורה, פרק אחד של החיים האמיתיים. ושאר הפרקים, נתלים עליו, אולי הם מלאים, אבל תנסו למשוך אותם מהסיפור, ותגלו, שהם נופלים ולא מחזיקים יום.

אז ככה, מנסים להרחיב את השוליים, לקצר במרכז, אבל בסוף מגלים, שכל מה שאפשר לעשות, זה לחשב דקה ועוד דקה, ולחשוב שהמחר הוא כבר כאן, ובעוד רגע, נקבל את המכתב המיוחל, נצא מן השער, ונחזור אל האשליה, בריאים ושלמים. פרק חמשת אלפים יסתיים בניצחון. ואולי למצוא סוף כבר בהתחלה, ואני הרי הבטחתי לעצמי, שלעולם לא אחזור לכאן, אבל כבר סיכמנו, שהבטחות שכאלו, לא שוות דבר. פרק חמשת אלפים ואחת, בית חולים.

ולעיתים אני חושב, שאני מעדיף את הסוף הקצר, על פני כל התהליך. זה שלעולם לא נגמר. הגוף נמשך שנים, מאדן החלון הוא לא ייפול, לא יתקרר בחורף קר עד כלות, ולא ייטבע במקלחת חמה. אז הגוף נמשך. אבל מה עם הנפש? אותה השארתי בבית חולים, משם היא באה אלי, לביקורים כל יום, מחייכת חיוך של ניצחון, כמו מבקשת לומר, אתה יצאת אבל אני משאירה אותך שם. זה משחקי מחשבה, משחקי דמיון, אני לא יודע כמה הנפש יכולה להמשיך עד שתיכנע. אולי היא מחכה, שהגוף ייכנע והיא תבוא אחריו. אז מוותר על הקרב, על מכתב הכניעה, ומוכן לקבל את הסוף הקצר.

איך לא שמתי לב, שהכניעה כבר כאן? היא באה, החתימה אותי, ונשארה כאן עד שתרגיש חזקה מספיק לשחרר אותי. מימים שלא נגמרים, לשעות שלא חולפות, אני חי ומת באותו הזמן. והכל בגלל שיצאתי משם פעם אחת ולא הבנתי, שזו יציאה בדלת מסתובבת. לא הבנתי, שפרקים נכתבים בסתר, ומדי פעם, ייצאו אל האור. אולי זו העסקה שנאלצתי לחתום עם הכניעה. אני יודע היום, שמילים כבר לא משנות דבר, ולעיתים מעדיף את הטוב ולעיתים בוחר ברע, ובין לבין חולפת שעה, עד שהזמן מתקבע במחשבה.

הזמן מפתח ישות משלו, והופך משולט לנשלט. וגם לו אני נכנע.

אז ויתרתי על הנפש, ויתרתי על הזמן, ויתרתי על המחשבה שיכול להיות טוב קבוע, וגם על האמונה ויתרתי. שאלות טפלות במי אתה מאמין אם אתה לא מאמין, במה את מאמין אם אינך מאמין בשום אמונה.

ושאלות על אמונה, אם תחשבו על זה, מובילות למבוי סתום. אז אני מוותר גם על הצורך לענות עליהן.

ככה זה שהחיים נמשכים, ולא מוצאים את הקשר אליהם. ואני רק מחפש, את הרגע הנכון, להביט במראה ולתהות, האם אי פעם אצא מכאן, ואוכל לעשן סיגריה, לשתות בירה, לראות סרט, ולא לחשוש שיום אחד, אחזור לכאן.

בית חולים, פרק שלישי.

זה יום שלישי, בפרק קצר, בסיפור ארוך. אין צורך בתיעוד, הרי זו לא אוטוביוגרפיה, ואין צורך בדיוק, לא אעמוד למשפט. אך אם יחקרו אותי, אוכל לומר היכן זה התחיל, היכן זה נמשך, ואם המסע הזה מדויק, אוכל לנחש בוודאות, היכן הוא ייגמר. השאלה רק מתי. אין כאן אמת גדולה, אלא רק אמת שבלתי ניתנת לשליטה, ועוד יותר, קשה להבנה. אז למה לבזבז את הזמן עליה.

ואני חושב עליה. יותר משישים, רצה מכאן לשם, כאילו יש קווים ברורים בין המקומות, קשר ישיר שאיש לא רואה. כאילו שהמטרה הראשונית עדיין קיימת ועדיין ברת השגה. ואני תוהה, איך אפשר לעשות לה את זה. אני לא התכוונתי, זה מה שאומר בחקירה. אבל זה תמיד קורה לי. אני תמיד תוהה, בשם איזה תפקיד, היא לקחה את זה על עצמה. ובכל פעם שאני חושב על זה, אני אומר לעצמי, לא עוד, כמו משאלה מעולם אחר, תחינה או דרישה ברורה ומוחלטת. אבל זו האמירה שלי לעצמי. ואולי גם לה.

אבל אותי לא שואלים. בכל פעם, זה מכה מצד אחר. ואני חייב להחזיק במשהו, אז מחזיק בה, ובכל פעם, הגל סוחף אותי, אז אין לי ברירה אלא להיסחף. אני צועק, לא עוד, אבל כמו משוגע שמזריקים לו זריקות, איש לא ממש מקשיב. אז היא משלמת את המחיר. והאם בסיפור הבא, אוכל לומר לה את זה?

האם היא תקשיב, האם היא תעמוד בזה?

ואז אני חושב על הפנים, של זו בת השלושים. כאשר לי מזריקים את החומר לאינפוזיה התלוי על מיטתי, היא בוודאי מנגבת את קורי השינה מעיניה, קמה לשטוף את הפנים, מכינה לעצמה קפה, ועד שהרופאים קובעים את גורלי ליום הקרוב ובכך חורצים אותי, היא כבר לבושה ומוכנה לצאת אל העבודה. לא חושבת שיש מי שחושב עליה באותו זמן, ועוד מקומה שנייה בבית חולים. תוהה אם היא תתקשר, אם היא תזכור בכלל שיש מישהו בקומה שנייה בבית חולים, הרי הדבר נאמר לה, גם אם ברגע מקרי של שיחה. ואולי היא תעשה את הצעד המסוכן, הישיר, הבלתי ניתן לחזרה, ותבוא לבקר בקומה השנייה בבית החולים.

וכאשר היא מתקשרת, ההתרגשות שבאוויר, נשארת זמן רב, משאירה אחריה ניחומים, מפיגה שעמום, וגורמת לנפש לחזור אלי, כנועה.

אך אין בתחושה שום אמת. מה יכול להיות אמיתי? כשאתה חולה, רק המחלה אמיתית. רק החולשה, הכאב, החוסר אונים. כל השאר זה מקרי, רגעי, לא שייך לך. הכל שייך למחלה. למי שאתה אין שום קשר לזה.

הם מבקרים כי אתה חולה, הם מתקשרים כי אתה חולה, אתה מגבש לעצמך רשימת שינויים לחיים, כי אתה חולה, אתה מתחיל להאמין שיכול להיות טוב יותר ויש רע יותר, כי אתה חולה. הכל שייך למחלה.

כשאתה חוזר אל החיים, אין לך צורך בכל זה, ובמה שיש לך צורך, לאיש אין צורך או רצון לתת לך.

אף אחד לא ינחם אותך שאתה בריא, איש לא יחזיק לך את היד שאתה בריא. ואולי זה סדר הדברים הנכון.

אך מה אם החיים הם מחלה, והמחלה הם החיים שאתה מכיר? כבר חשבת שיצאת מזה, ואמרת לעצמך, שאינך חולה, שזה נגמר, ואתה חי וקיים, לפחות בזמן הווה. אבל צריך הרבה יותר מזה. צריך שינוי מחשבתי, אולי למחוק פרקים שלמים מהחיים, ולכתוב אותם מחדש. לא, שעה אצל פסיכולוגית, לא ישנה דבר. היא בסך הכל תעזור לכתוב את הסיפור בצורה שלמה יותר, אתה צריך במצב הזה, לכתוב סיפור אחר. ובשביל זה צריך למחוק את הסיפור הישן.

זה גורם לי לחשוב, שתנועות אינסופיות, נמשכות עד הקצה ומשם נעלמות, ופקקי תנועה לא נגמרים לעולם. ורק הזמן בין מעשה למעשה, הוא החופש המוחלט. כי תמיד עלולים לגלות שבעוד רגע, יתחיל הפרק הבא. אז כדי לנצל את הזמן הקיים.

שמעתי בשיר, על אנשים שהשתגעו, התאבדו או הלכו לעזאזל. אני תוהה מה ההבדל, וכמה זה משנה.

האם מישהו שם לב, שבבית חולים, שלושת הדברים האלו, די דומים. וזה יכול אפילו לא להרוג את הבן אדם. אלא להשאיר אותו, ככה, עם סיפור לא גמור, עם תחושה של תנועה אינסופית בפקק שלא נגמר, ורצון לזמן חופשי.

אילו רק יכולתי, להראות לה שאני מאוהב בה, ולגרום לה להאמין, שהיא לא בת שלושים, ושאין כאן שום מחלה.

בית חולים פרק שלישי חלק ב'.

זה הפרק האחרון, נכון לעתה. והעתה יכולה להשתנות כל העת. אולי מחר, אקום עם כאב בצד, ואחרי שבועות של הזנחה, אמצא את עצמי שוב במחלקה, קומה שנייה או עשירית, ושוב בפיג'מה שמותאמת למצעי המיטה, כי כפי שאמר מי שאמר, השונים צריכים להיות דומים אחד לשני, כדי שנדע שהם שונים.

כן, בית חולים זה סוג של בית סוהר. ואת האסירים, שמים בתוך חדרים, והם תמיד לבושים באותם בגדים, ויש עליהם פיקוח. ובערים משוכללות, הם נמצאים מחוץ לעיר. כי ככה מבדילים בינם לבין השאר.  עכשיו, קחו בית חולים, ותגלו מצב דומה. יש דלפק אחיות שמפקח על החולים, יחד עם ביקור רופאים ואחיות, שמפקח באופן הדוק יותר על החולים. חולים שנמצאים בפיג'מות דומות, עם סרט על היד. ההבדל היחידי בינם לבין האסירים, שהם יכולים לצאת מבית החולים, או יכולים לא לבוא אליו,

אבל אז הם מתים. זה המחיר של החופש.

כן, מחשבות שכאלו, מבקשות למלא את הזמן הריק. זמן שמבקש לחלוף, להיות נגיש יותר, אז הוא מתחלק לפרקים, ותתי פרקים. ובכל פרק מבקש לכתוב, תבונה קצרה וחסרת משמעות, אשר תישכח ברגע שלא יהיה צורך במילוי הזמן, כי הוא יהיה שם תמיד, חופשי לכל.

וברגע של אופטימיות זרה, אני אומר לעצמי, שזאת לא אשמתי. זה לא גורלי. אני כאן, אבל לא באמת כאן. אני לא שייך למועדון הזה. אני נכנסתי במקרה, ותיכף אצא. נטשתי את מועדון החולים הקבועים והצטרפתי, למועדון החולים המזדמנים. כך אני אומר לעצמי. במועדון זה, חברים כל העולם. כולל אלו, שאוכלים רק עשב ירוק ושותים עשב חום. ומדי פעם, שאין להם ברירה, גם הם נכנסים למחלקה בקומה שנייה או עשירית, שמים עליהם פיג'מה, מתקינים לעצמם אינפוזיה, ומקבלים את פיקוח האחיות והרופאים, כמו היו שפן במעבדה. כל זמן שהותם שם, הם רק מציגים טקס בישבן, כי הם לא משם.

וככה אני מרגיש. אני לא באמת חולה. לא באמת מאושפז. מה זו אשמתי, שאיזה חיידק השתלט עלי, והכריח אותי לבוא לבית החולים? הוא לא ידע, שאני מכיר את המקום הזה מקרוב. איזה קשר יש לו לעבר שלי. ואולי הוא בא משם, מבקש להזכיר לי, את הקשר שלי עם העבר, ולחבר אותי בחזרה אליו.

אני לא שואל, לא בודק, לא מתעניין. אבל לעזאזל, אי אפשר לצאת מהתחושה הזאת. אולי אני כן שייך למועדון החולים? אולי הייתי אדם אחר, מה שמעולם לא הייתי, ולא שאלתי איך אפשר להיות, כי זה יקר מדי, גם עבור אלו שעובדים שעות נוספות. לא הייתי מייחס לכך חשיבות, אלמלא הייתי תוהה, האם זה אומר שנחלשתי, האם זה אומר שאני כבר לא חסין. אך אינני איש אחר, ולא הייתי מעולם, אז כעת אני יכול רק לתהות, האם זה לא היה ברור מאליו.

האם זו הסטירה או שמא רק היד שנוגעת בלחי, לפני שאחטוף אחת. אולי עכשיו אני אמור להבין, שאין יציאות מוחלטות, אין ארוחות חינם, ומעת לעת אצטרך לחזור לכאן כדי למלא פרקים בדפים שכבר נשמרו עבורי.

הייתי רוצה לומר לעצמי, ניצחתי. יש את ניצחון החיים, זאת לא קלישאה, זה ניצחון שבו כל יום, בו אני חי, בו אני משלים סיבוב, יוצא החוצה, מתאהב וחוזר הביתה עם הזנב בין הרגליים, זה ניצחון אינסופי.

ויש ניצחון שהוא לא שלי, לא השלמתי אותו, אף סיבוב לא הספקתי לסיים. עובדה אני עדיין כאן. אולי זו זו הנפש שלא האמינה מספיק, אולי זו הנשמה שלא יכולה היתה לעשות דבר. הגוף לבדו לא יכול לנצח. והוא כמו ילד קטן, מתחנן, מבקש שאחזור אליו או שאחזיר אותו. ואני כל מה שרציתי, שיהיה שלם, שיהיה לי בריא. שיתפקד כמו מכונה משומנת. לא מכונת הרג, לא מכונת השמדה. מכונה פשוטה וטובה.

אבל הוא קרס, לעיתים בנואו-קאוט, לעיתים בנקודות. ואין קהל מריע, ואין חבלים לתפוס אותו.

לא היה מפריע לי שהוא יקרוס, אבל שהוא קורס, אני קורס איתו. וככה נכתבים הפרקים בבית החולים.

פרק חמשת אלפים, ואולי יותר.