אלמוני ,

אני זוכרת אותך . היית מצחיק , שנון . היית קצת דומה לי בחשיבה .

אני זוכרת אותך , כי שינית לי את החיים . אני זוכרת אותך כי ימים ולילות גרמת לי לבכות , במיטה , בבית הספר על מחברת חשבון .

אני זוכרת אותך בעיקר בגלל העצב שגרמת לי .

כבר שנה אנחנו לא בקשר . האם אתה זוכר את הקשר הזה ? סביר להניח שאף פעם לא יחסת לו חשיבות מיוחדת . וודאי הייתי אחת מיני רבים .

בהתחלה חשבתי עלייך כל הזמן . הדמעות איימו לפרוץ בכל רגע . עכשיו זה דעך . אני מכחישה את זה , מנסה להתלות בך . זה דעך - ואני לא מבינה למה . למה הלב שלי דופק כמו מטרף כל פעם שאני מנסה להתקשר אליך , לראות אותך ?

למה אני מסובבת את הראש כל פעם שאני שומעת את השם שלך ?

זה אבסורד . ראיתי אותך רק פעם אחת . לא היית כזה יפה , לא שנון כמו שהכרתי אותך .

עדיין , היית משהו שלא הכרתי עד אז .

אולי אני פוחדת להודות בזה . אני רוצה לחדש איתך את הקשר , אני רוצה לראות אותך, לדבר איתך .