יום שבת ה-13 באוקטובר

עם גמר משמרת הלילה שלי ב0600 הערתי את אנשי הצוות שלי.אלי ונסים פנו לירכתי הטנק לשיחת הבוקר שלהם עם אלוהים,בעוד אני וחיים התמקמנו לפני הטנק ללגימת קפה מהביל שהכנתי מראש לקראת תום משמרתי,כאשר אני מלווה את לגימות הקפה ביניקה שוקקת של סיגרית אסקוט מצחינה.במהרה הצטרפו אלינו גם אלי וניסים,ואני שאלתי אותם באם קיבלו מידע חדש על העומד להתרחש השבת מהקדוש ברוך הוא,לאכזבתינו הם לא יכלו לחדש לנו בנושא...

עד מהרה קיבלנו הוראה להיכנס לכלים ונאמר לנו כי עקב התראות מודיעינית להימצאותן של חוליות קומנדו מצריות באזור,ניאלץ להחליף מדי כמה שעות את מיקום החניון הגדודי.נענו צפונה מספר קילומטרים מטסה כאשר הדי התפוצצויות מלווים אותנו מכל עבר.תוך כדי תנועה טסו מעלינו מיגים מצרים,כאשר אנו יורים לעברם בשקיקה ובשמחה באמצעות מקלעי ה03 שלוש שלנו.עוצמת הירי מכל הטנקים היוותה חגיגת פירוטכניקה מרשימה,למרות שתוצאותיה היו אפס הפלות מיגים,יחד עם זאת יכול מאד להיות כי הירי גרם לטייסים המצרים לחורר את הקרקע בפצצות שהטילו הרחק הרחק מהשיירה הגדודית שלנו...בובזמן שמחנו לראות מטוסים שלנו באוויר המנהלים מירדף אחרי המיגים המצרים שנמלטו לכיוון התעלה.קריאות השמחה שהושמעו ברשת הקשר עם הפלת שני מיגי על ידי טייסינו התחלפו עד מהרה בשתיקה מעיקה עם הפלת אחד ממטוסינו על ידי אחד מעשרות הטילים שנורו לעברם מכיוון מצריים.היתה זאת הפעם הראשונה שראינו בעינינו מטוס ושראלי המושמד בידי טיל אוייב.תוך שניות התהפכה אוירת האלם וההלם שאחזה בנו לאווירת שמחה לכשראינו שהטייס הצליח לחלץ עצמו מהמטוס הבוער ולצנוח בשטחינו.כעת התחיל מיוץ עם הזמן להגיע במהירות לטייס על מנת להעלותו לאחד הטנקים בכדי לחלצו במהירות מהשטח.במירוץ המטורף אחרי הטייס הפגוע זכו דווקא אנשי החולייה הטכנית שלנו שהגיעו עם הזלדה שלהם במהירות למקום צניחתו באחת הדיונות הסמוכות והביאו אותו למקום ריכוזינו תוך דקות ספורות.

המפגש עם הטייס היה מרגש במיוחד.הלה היה בחור צעיר מאד,ניראה כנער שזה עתה עומד לסיים לימודיו בתיכון,צנום מאד,כאשר חליפת הטייס שלבש נראית גדולה עליו במספר מספרים...הלם נטישת המטוס ניכר היה היטב בפניו ,למרות שניסה לשדר עסקים כרגיל ניכר היה שנטישתו את המטוס קשתה לו מאד,בהמשך גם הסתברה לנו עובדת קושי זה...לשאלותינו הוא השיב ואמר שזו הפעם הראשונה שלו לפעילות מבצעית בחזית המצרית וכי עד עתה ביצע תקיפות בחזית הסורית ברמת הגולן.עוד סיפר לנו כי בימים הראשונים היה המצב ברמת הגולן בכי רע וכי הושקע מאמץ אוירי רב ביותר לטובת הלוחמים על הקרקע,רק עכשיו משהתייצב שם המצב-על פי הבנתו והתדריכים שקיבל ממפקדיו-הופנו כוחות אויר נוספים גם לטובת החזית המצרית.זאת היתה משימתו הראשונה בחזית זאת ולפני צאתו למשימה הוזהר ביחד עם חבריו ללהק המטוסים שיצא לתקיפת כוחות קרקע משוריינים מצרים מפני הטילים המצרים שגרמו עד עתה לאבידות קשות לחיל האויר.יחד עם זאת הוא סיפר לנו שלמרות החששות שליוו אותו מהטילים המצרים לא האמין בחלומותיו הגרועים ביותר שיופל במשימתו האשונה בחזית זאת...ניחמנו אותו ככל שיכולנו ,כיבדתי את נערנו בסיגריית גורמה-לא אסקוט ישראלית כי אם זיטאן צרפתית שהתמזגה יפה עם המיראזים שלנו שהסתובבו באוויר.מכיוון שהסיגריה פתחה לו את התיאבון ,פתחנו עבורו קופסת סרדינים אותה חיסל ביעף בליווי הדיקטים הצהליים הפריכים.

תוך זמן קצר התמקמנו בחניון גדודי לצידי כוחות אחרים ששהו בשטח.עד מהרה הגיע גיפ לאסוף את אורחנו האווירי-אנשי הגיפ ציינו בפנינו שהם שייכים למפקדת האוגדה,לכששאלנו על איזה אוגדה מדובר,הם אמרו לנו שהם מאוגדת ברן.מובן ששימח אותנו מאד שאנשיו של ברן,עד לא מכבר מפקד גייסות השריון כיבדו אותנו בנוככותם,אולם מלבד ציון עובדה זו תוך רמז קל אולי להשתייכות שלנו לכח ברן,היינו עדיין חסרי כל מידע ממשי ואמיתי למעשינו בשטח.בסתר ליבי האמנתי שלא רק אנו נעים בעיוורון משימתי מוחלט בשטח ,כי אם גם מגדנו היקר אין לו מושג על הקורה עימו ועל העתיד לקרות עימנו בימים הקרובים.התגנבה לליבי תחושה קשה שיכול להיות שהקרב האוויר האירואי שהשתתפנו בו תוך ניסוי כלים מירבי עלול להיות מסוג הקרבות שעוד נשתתף בהם בימים הקרובים...

בינתיים התמקמנו על גב הטנק מתמכרים למגע קרני השמש המלטפות.אלי ,כהרגלו קרא באיזשהו ספר קודש-אף פעם לא יכולתי להבין את פשר ההתמכרות לספרים כאלה:נסים אחז בידיו חבילת גלויות צהליות תקניות וגיבוריות וכתב לכל מי שהוא מכיר או חושב שהוא מכיר ומוכיר:חיים היה

 בעצמו ובפלח עיתון ישן שהצליח לסחוב מגיפ האוגדונרים שעזב אותנו לא מכבר:ואילו אני ינקתי בשקיקה את הסיגריה האין סופית שלי-ואל תשאלוני באם זאת היתה אסקוט כחול לבן או זיטאן צרפתיה ומסריחה-ושירבטתי מילות הרגעה למשפחתי בגלוייה אחת ואלו את הגלוייה השנייה ניצלתי להעברת קמצוץ של מידע לחברתי אלה.

וכך פתאום ,כאילו הגיע משום מקום שמעתי קול מוכר במבטא רוסי ניכר:חברה,מי המפקד פה?אני לוקח לכם את ה03.מייד זיהיתי את ידידנו ישינקה איתו עברתי טירונות,מקצועות,קורס מפקדי טנקים וגם בהד1יחד.ולמי שלא מכיר ויודע מדובר בידדנו יאשה קזקוב ,לימים אדם חשוב מאד בנתיב,שאף טרח לעברת את שמו,לצרכי התקשורת ,לפחות...ישינקה,אמרתי לו ,אתה לא לוקח שום דבר מהטנק.אבל,מיכאל,הלך לי ה03 בירי על המטוסים ואני צריך ,עכשיו,מייד 03 אחר.הסתכלתי עליו ולא האמנתי איך יאשה אחד כזה מעז...יאשה.אמרתי לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים,אתה לא מוריד שום דבר מהצריח ומהטנק.פניתי לניסים וביקשתיו להביא את ה03 השלישי מתוך פנים הצריח.ואכן נסים הביא את ה03 השלישי,זה ללא הנוקר מפנים הטנק ומסרתיו כלאחר כבוד ליאשה על מנת שיעשה עימו ככל העולה על רוחו.לשאלות חברי הבהרתי להם שיאשה כאישיות מפורסמת בזמנו-ניהל מאבקים עיקשים נגד ברית המועצות דאז למען ייאפשרו עלייתה ארצה של בני משפחתו .מאבקיו שסוקרו בהרחבה בתקשורת גרמו לו להאמין ששום דבר לא עומד בפניו וכי הוא יכול לבקש כל מה שהוא רוצה וכן להתנהג איך שהוא רוצה.עובדה זאת קוממה רבים מאיתנו הישראלים הפשוטים שנולדו במקרה בארץ ואשר העבירו איתו יחד את השירות הצבאי...זאת גם הסיבה שניפנפתיו מעל פני עם 03 פגום.

תקרית יאשה היתה התקרית האחרונה שקרתה לנו במהלך השבת ובהחלט אפשר היה לאמר כי יום שקט עבר על כוחותינו המצפים עדיין למעורבות כלשהי בלחימה הכל כך קרובה אלינו ,אולם יחד עם זאת כלכך רחוקה מאיתנו...

יום ראשון ה14 באוקטובר

בליל השבת התכנסנו לחניון לילה גדודי.התבקשנו להתכנס כולנו לפני הטנקים לשיחה עם אהוד המגד,נאמר לנו שבשיח זאת יובהר לנו סוף סוף מה מהות מעשינו באזור זה ולאיזה כח מלחמתי אנו משתייכים.אהוד החל את שיחתו בסקירה קצרה על מיקומנו ועל מיקום המצרים בשטחים שמולינו.לא עברו דקות ספורות וירד עלינו מטח פגזים שבנס לא השבית את שמחת מעורבותינו העתידית במלחמה.הסתבר לנו שקריאות זאב זאב כנגד חוליות קומנדו מצריות המסתובבות באזור היו מדוייקות להפליא ונפלנו כניראה לתוך טיווח אש של אחת החוליות האלה.מייד התפזרנו לטנקים ,התנענו מנועים ונערכנו במערך קרבי כנגד האייב האלום שעמד מולינו,תוך שאנו נעים צפונה על מנת להתמקם באזור אחר לגמרי...הלילה עבר עלינו ללא ארועים מיוחדים נוספים,ולאחר שיגרת הבוקר שביצענו בדייקנות:תפילה ,קפה,סיגריה ודיקטים משולבים בסרדינים,חיכינו לפקודה ולהוראות להמשך הדרך,כשאנו

 בתוך הכלים מחשש למטווח ירי נוסף שעלול לבוא עלינו.

ואכן לקראת השעה0800 הגיעה פקודת הדרך המיוחלת:עומדים להיכנס למגע עם המצרים.מתפרסים בשטח במבנה קרבי תוך מוכנות מכסימאלית לקרב שין בשין עם המצרים.עם קבלת הפקודה לא ידענו ולא שיערנו בליבותינו עד כמה נייחל לפקודה זהה בעוד יומיים שלושה מהיום...התפרסנו במהירות על הגבעות המשקיפות אל המרחב המישורי העצום הפונה לכיוון התעלה.ניסיתי להתמקם בצורה אופטימאלית על קפל הקרקע העילי,תוך מאמץ להשאיר לי מרחב ראייה מכסימאלי דרך הפריסקופים ,על מנת שלא להחמיץ כל רגע מהקרב הממשמש ובא.עם סיום התמקמותי במקום דיממתי את המנוע וכשאנו שומרים על דיממת אלחוט חיכינו לבאות.את השיחות בינינו ביצענו תוך שימוש ברשת הטנק הפנימית בלבד.הצתי לעצמי סיגריה-ואני יודע שכל טנקיסט הקורא זאת עכשיו מזדעזע בוודאי ומתפלץ למקרא המעשה,אולם מה לעשות חבריה,זאת היתה דרכי שלי להתמודד עם מה שעברתי,וזה היה נוסח תפילותי לאלוהי...אגב,בשלב זה בעודנו בהמתנה לבאות ביקש ממני חיים סיגריה ואני העברתי לו חפיסת אסקוט ממצבור הקרטונים שלי.בשלב זה אלי היה עדיין עסוק בקריאה מעמיקה באחד מספרי הקודש שנשא בכליו ואילו ניסים עסוק היה בדיווחיו האין סופיים למקורביו-באמצעות גלויות השקם הצהליות התקניות ,כמובן.

כבר במהלך הסיגריה השלישית שלי הבחנתי לפתע במחזה סריאליסטי לגמרי,אשר ניראה היה כלקוח מאיזשהו סרט מלחמה הוליוודי:תמרות אבק ענקיות התנשאו במרחק מספר קילומטרים מאיתנו במישור החלו להתקדם לעברנו כשהן מלוות בשאון עמום ועצום של זחלי כלים משוריינים הנעים ביחד.לא חיכינו לקבל אישור ברשת על כך שמיתקפה מצרית החלה זה עתה ,מייד התנעתי את הטנק בעוד חברי לוקחים פסק זמן מעיסוקם ומצודדים את הצריח לכוון המישור שלפנינו,כאשר נסים מטעין פגז בקנה ואילו אלי מנסה לצוד מטרה בין הררי ענני האבק שלפנינו.אך הרגשתי טוב.מהזה הרגשתי טוב –הרגשתי שעובר איזשהו רטט בלתי מוסבר בכל גופי,זאת היתה הרגשת התעלות ,כאילו אני עומד עתה בפני ביצוע אחת המשימות היותר מקודשות על פני האדמה.הסאון והשאון שלפני כאילו זרק אותי אלפיים שנה אחורה בזמן והציב אותי אל מול צבאות פרעה ביציאת מצרים:סוס ורוכבו טבע בים ,נאמר שם בסיפור יציאת מצרים ומיד דימיתי עצמי,עצמינו,למצביאי העברים שיצאו ממצרים העומדים לחזות בכל רגע בטביעת האוייב המצרי הפרעוני בים...פגז שנחת על יד הטנק העיר אותי באחת מהזיותי והחזירני למציאות לא פחות הזוייה:מאות טנקים מצרים בליווי כוחות משוריינים מסתערים עלינו בחמת כעס תוך כדי ירי אלום לכל מקום,כשניכרת העובדה שידידינו המסתערים עלינו יורים סתם כך בלא לכוון ,כמעט.האמת ,עובדה זאת הפתיעה ואף הדהימה אותנו,אולם חיש מהר התאוששנו ממהלומת האש העזה שניחתה עלינו והשתתפנו בחגיגת הצליפה,הכתישה וההרג של הכוחות המסתערים.שיטת הבודה שלנו היתה פשוטה מאד,מכיוון שכל אחד מאיתנו ידע את תפקידו על בוריו וכן ידע את תפקיד רעהו ,עקב עברו כמפקד טנק,אזי הדברים התבצעו,כמעט,אוטומטית:חיים כיוון את הצריח לכיוון אחת המטרות המסתערות ,אלי כיוון,ירה ופגע כמעט תמיד בפעם הראשונה:נסים היה מוכן מיידית עם פגז בין זרועותיו לטעינה בתותח:ואילו אני תיך יניקה ,שאיפה ומציצת הסיגריה דאגתי להתריע מדי פעם על שיפור עמדה או החלפת עמדה-בהתאם למצב ולצורך שהתעורר בשטח,דאגתי להתחמק מטילי נט שנורו עלינו מדי פעם לפעם ובעיקר דאגתי לדווח ולאשרר כל פגיעה ופגיעה במהלך מטווח הברווזים המשונה שנערך על ידינו כנגד המצרים.הקרב התמשך לו בעצלתיים עד הצהריים,וכשהחליטו המצרים שדי להם במשחק אני הברווז,אתה הצייד ועשו אחורה פנה לעבר מאחזיהם בתעלה התקבלה ברשת הוראה להפסיק אש וכן הוראה להישאר על מקומותינו ,תוך איסור מוחלט לניהול מרדפים ולזינוב במצרים...

עייפים משעות הלחימה ומפוייחים נשארנו על עמדותינו מחכים להוראות.לקראת אחר הצהריים קיבלנו הוראה לרדת מהעמדות ולהתכנס בתנועה גדודית לחניון לילה בסמוך לבלוזה.שעה,לערך לקחה לנו ההתארגנות לחניון גדודי.עד מהרה עברו בינינו החוליות הטכניות שהכשירו את הטנקים ואף תידלקו אותם.בה בעת השלמנו את חימוש הטנק והסתבר לנו שהלחנו לירות כמעט את כל פגזי הטנק במהלך מטווח הבוקר שערכנו.עד מהרה פקדו אותנו גם אנשי השקם שהעניקו לנו הפעם גם מלאי נכבד של לבנים וגרביים ואף חבילות שי של אזרחים מהעורף.היה מרגש מאד לקרוא מכתבי ילדים מכיתות בית הספר היסודי הקוראים לנו לשמור על עצמנו ולדאוג לחזור הביתה בשלום.סיקרן אותי מאד לדעת האם מכתבים כאלה מגיעים גם לידי הגנרלים שלנו,ומה התייחסותם כלפיהם...

הלילה תפס אותנו בתירגולת הרגילה:שיחות נפש עם אלוהים של אלי וניסים-חיים ואני הרגשנו שבשיחות נפש אלה הם מצליחים לשתף גם אותנו כך שקיווינו שאולי,למרות שהרגשנו שאין הוא-אלוהים-מתייחס אלינו,אזי הם בכל זאת יצליחו לעורר כלפיו סימפטיה כלשהי אלינו...אני וחיים תוך עישון סיגרית זיטאן-חיים במיאוס בולט ואילו אני בשקיקה רבה-טיפלנו בקפה ,בלוף ובסרדינים.עד מהרה הצטרפו אלינו נסים ואלי לארוחת ההכרח הצהלית.במהלך הארוחה העלינו את השמועה החדשה שרצה בשטח:המצרים נלחמים נגדינו לאחר שסוממו על ידי מפקדיהם-שחששו שמקרה מלחמת ששת הימים בו נסו החיילים על נפשם יחזור על עצמו.שמועה זאת שהופצה אצלינו,כניראה על ידי לוחמינו האמיצים שבילו במפקדות טסה ובלוזה ,נראתה לאור צורת הלחימה המצרית במהלך היום כהגיונית אם כי התקשיתי להאמין לה.לא יכולנו לחזות עד כמה מהר תופרך השמועה הזאת ועד כמה מהר ניווכח כי ארוע מטווח הברווזים היה ארוע חד פעמי מבחינתינו ומבחינת המצרים...

יום שני ה15 לאוקטובר

בוקרו של יום שני מצא אותנו שוב עסוקים בניסיון לחבירה סופית עם אחד הכוחות בשטח.אפיזודת הקרב מאתמול הלכה וחלפה לה ואילו אנו התמקמנו בסמוך לבלוזה מחכים להוראות.האזור הזה שהיה כה מוכר לי מאזורי בסדיר במפקדת החטיבה כמשק מבצעים חטיבתי ,נראה כאזור שמאומת אלוהים עברה עליו.נדמה הי שסופת הוריקן עצומה טילטלה את האזור טלטלה קשה:צירי התנועה המובילים לבוזה היו חסומים ופקוקים ,כמעט ,לחלוטין-פקקי תנועה אלה הזכירו את ימיה היפים של תל אביב בשעות הבוקר ביום גשם סוער המלווה ברמזורים מהבהבים בצהוב...לוא רק היו מנחשים המצרים או משערים כי כך המצב בחלק זה של החזית די היה בשניים שלושה מטוסים שלהם לניקוי הצירים מכלי רכב וחיילים...בתוך כל הנדרלומוסיה הזאת ,עשרות מטרים מהציר הבחנו במצבור ענק של גלילים אשר חלקם מחוכרים זה לזה ,אולם חלקם הגדול יותר מפורקים לחלוטין ופזורים בצורה אבסטרקטית בשטח.לא ידענו מה זה הדבר המשונה והעצום הזה ,עד שמאוחר יותר-בהמשכו של היום-לחשו באוזנינו כי מדובר בגשר עליו אמורים לחצות כוחות משוריינים את התעלה ,שיערתי שהגשר יפעל כפי שפעלה התכנית עתיקת היומין להבערת התעלה עם ניסיון מצרי לחצותה...

לפתע פתאום שמעתי כמה עשרות מטרים מאיתנו זעקות רמות וקללות בעברית ובערבית.פניתי לכיוון המהומה וראיתי שתי משאיות ריו ,אשר שביים מצרים מורדים מהן,בעוד חיילים שלנו מכים אותם מכות נמרצות.אני וחיים קפצנו מייד מהטנק ורצנו לכיוון משאיות הריו.הגענו למקום והבחנו בכמה עשרות חיילים מצרים:החיילים היו מאבקים ומטונפים,יחפים וללא חגורות למכנסיהם.הבעת פני המצרים היתה מבועתת מאד והזכירה חיה שניצודה זה עתה והינה מפרפרת עדיין בידי הצייד.שפתותיהם הבקועות היוו הוכחה חותכת לכך שמים לא הגיעו לפיהם זה שעות ארוכות.את השבויים סבבו חמישה שין גימלים שאיימו עליהם בעוזי שלופים והיכו אותם מדי פעם באלות בליווי חבטות,בעיטוץת וקללות עסיסיות.ניגשנו מייד לשין גימלים והרחקנו אותם בתקיפות מהשבויים תוך איום עליהם שאם לא יפסיקו להתעלל בשבויים אנחנו נדאג לבוא איתם חשבון ,והחשבון יהייה כואב מאד.הורדנו גריקני מים מהמשאיות ומגיפי מפקדה שחנו באזור והעברנו בין השבויים.לאחר גמר טכס השתייה הרגענו את השבויים ובשפת סימנים-ערבית לא ידענו-ביקשנו מהם שלא לדאוג.לאחר שהתרענו פעם נוספת בפני שומריהם מהתנהגות אלימה כלפי השבויים,כשאנו מגובים על ידי מרבית חיילי המפקדה במקום,חזרנו לטנק.

מאורע זה היה המארע המסעיר ביותר שעבר עלינו ביום זה.המאבק בשין גימלים היה הקרב המשמעותי ביותר שעברנו במהלך יום זה ,תוך ציפייה לבאות.לא תיארנו לעצמינו עד כמה נחסר יום שקט וחסר מעש כמו זה שעברנו היום...

יום שלישי ה16 לאוקטובר

ביום זה קיבלנו הוראה לנוע דרומה לכיוון טסה.הבנו מהמדובר ברשת שכוחות שלנו נמצאים כבר מעבר לתעלה ,במצריים,וכי גם אנחנו אמורים לחצות את התעלה במהלך היום.כל הסימנים בשטח הראו שאנחנו הולכים סוף סוף להתחבר בצורה אמיתית לכוחות הלוחמים ולא רק בצורה מינורית כפי שהיה עד כה.במהלך היום ניהלנו שיחות בינינו והגענו להסכמה פה אחד עם עצמינו שטוב הדבר שאנו נכנסים בהדרגה למהלך העניינים-הקרבות-ולא בבת אחת,עובדה המאפשרת לנו לרענן את כישורינו המקצועיים.

התמקמנו לקראת שעות הצהריים עליד טסה תוך ציפייה דרוכה לפקודה לצלוח את התעלה,אז עוד לא ידענו כי המדהים ביותר וההזוי ביותר עוד לפנינו..

עם רדת החשכה נתקבלה פקודה ברשת מאחד הגנרלים להתכנס לכינוס גדודי ולהתכונן למופע של זמרת כל המלחמות שהיו ויהיו עוד,יפה ירקוני.אני לתומי חשבתי שאיני שומע נכון ואולי שמא יפה ירקוני זה שם קוד לפריצת התעלה וחצייתה מערבה,אולם חיש מהר הסתבר לי שמשמעות הפקודה היא אן להגיע ולעלוז ולצהול עם זמרת המלחמות האולטימטיבית-תמיהני:האם כשיפה ירקוני לא תהייה יותר,אזי לא יהיו יותר מלחמות,או לחילופין:הכיצד נוכל לערוך מלחמה ללא יפה ירקוני?הרחתי מייד שהבאתה של הנל אינו מריח טוב ובעצה אחת עם חברי החלטנו שלא להשתתף במופע הזמר הביזארי והציני הזה.בינתיים תןך התכנסותינו למאהל לילה,או שמא למאהל שיר וזמר,כמעט ועלינו ודרסנו חיילי חיר שהתפרסו בשטח ולא דווחנו דבר עליהם...עצרתי בזמן את הטק,למזלי לפני החיילם המחופרים שלפני ולא אחריהם...פתחתי את מדף תא הנהג ושאלתי לפשר מעשיהם כאן.החברה הצעירים ענו לי שהם שייכים לגדוד צנחנים שהגיע לכאן על מנת לפנות את צירי התנועה בחווה הסינית-לפניה התמקמנו-בכדי לאפשר מעבר כוחות לצידה המערבי של התעלה,בלא לאפשר למצרים הממוקמים באזור לזנב בכוחות אלה.הוספתי ושאלתי אותם איך זה ייתכן שלא יידעו אותם לגבי כינוס כוחות הטנקים במקום,והם הגיבו ואמרו שהם לא מודאגים לגבינו ומהעובדה שלא יידעו אותם על מיקומנו המדוייק וכי הם מסתפקים במידע המודיעיני המדוייק שקיבלו לגבי הכוח המצרי הממוקם מולנו,אותו הם מתעתדים לחסל במהלך הלילה.לאחר איחולי הצלחה הדדיים לגבי הקרבות העומדים לפנינו נפרדנו לשלום,כאשר אני מתנייע הפעם בזהירות ייתר לכיוון מקומנו בכוח...לאחר כמחצית השעה שובנענו לחלוטין כי אנו אכן מעורבים במלחמה,ואולי אף מלחמת הישרדות קשה-יפה ירקוני החלה בהופעתה לאחר מילות ברכה נרגשות שנשא ברן בפניה ובפני מאות החיילים שהגיעו לצפות במופע...רבותי הקוראים,באם לא נתקלתם במופע שירה כזה בימיכם,אזי לא נתקלתם במחזה ביזרי כזה בתולדותיכם:מופע האימים של זמרת עוד מלחמות לפנינו היה מופע שנועד,כניראה,ללוות בנעימים-כתחליף לסעודה האחרונה של הנידונים למוות-את העומדים ללכת אל מותם בשעות הקרובות.לא פעם שאלתי את עצמי האם הגנרלים שלנו אירגנו לנו מופע אימים זה מפני שחזו את העומד לקרות הלילה ומחר??

יום רביעי ה-17 באוקטובר

את הלילה לקראת בוקרו של יום רביעי העברנו ב"גיבוש" חברתי ,כאשר אנו מוצאים צורך פנימי עז לסקור כל אחד את תכניותיו לעתיד.אלי סיפר לנו שבכוונתו להמשיך את לימודיו ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק מתוך כוונה להפוך ליועץ פסיכולוגי לילדים ולמשפחה.נסים ציין שהוא חייב לעזור לאביו ,לפחות ,בשנים הקרובות בעסק המשפחתי וכי הוא מתעתד מייד עם סיום המלחמה להתחתן עם חברתו,ארוסתו,המחכה לו בבית.כשהגיע תור חיים ותורי לספר על תוכניותנו בעתיד העברנו מבט אחד על השני ,כאשר כל אחד מצפה שחברו יפתח ראשון את הפה...ינקתי בשקיקה מהסיגריה האין סופית שלי ומשהבנתי כי מחכים למוצא פי פתחתי בסקירה קצרה המתארת את עתידי:"חברה ,אמרתי.אני מייחל לתחילת לימודי בבר אילן-לא על מנת ללמוד ,ממש,כי אם על מנת להעביר את הזמן.אני מתכוון לעסוק באיזשהו עיסוק עצמאי מעניין כשאני אדון לעצמי,אבל יותר מכל אני מצפה ומייחל לסיום המלחמה המשונה הזאת אשר מאז מעורבותינו בה אנו מתנהלים לצידה ולא ממש מעורבים בה".חיים הסתכל עלי בחיוך ואמר:אתה יודע מה?כל מה שאמרת מתאים לי בדיוק.הבטנו אחד על השני,כבר עשרה ימים כמעט אנו ביחד והרגשת הקירבה בינינו היתה חזקה מאד למרות שהיינו רחוקים מאד בבסיסנו זה מזה.הימים שעברנו יחד בלא תיגלחת ומקלחת אף גרמו לדימיון משונה בינינו:מזוקנים ,מאובקים ,שזופים מאד ורציניים עד כאב-למרות גילנו הצעיר שהסתובב סביב תחילת שנות העשרים.פתאום,ללא כל התראה מראש פתחו אלי וניסים במחרוזת שירי תפילה-אשר עם כל חרישיותה ניכר היה עוצמתה במילים שנקרעו מריאותיהם בכוונה רבה.פעולה זאת שלהם היתה כה בלתי צפוייה עד שלא הצליחה לחלץ מפי ולוא תגובה צינית אחת.

אווירת הקודש שנשתררה בטנק נקטעה באיבה עם התגברות קולות הירי וההתפוצצויות שהגיעו מכיוון החווה הסינית שהשתרעה מתחתינו.לא קשה היה להבין שהצנחנים נתקלו בכוחות מצרים וכי מתנהלים קרבות קשים מולנו.שאון הקרבות המתחוללים ,ממש,לידינו השאירנו ערים ,כבר ,עד אור הבוקר.ממש עם שחר לכשפצעו קרני השמש הראשונות ואדמומית הזריחה התפשטה לה במישור שלפנינו קיבלנו את הפקודה שייחלנו לה מאז הגיענו לסיני:הפלוגה שלנו מסתערת קדימה כעזרה לצנחנים שבחוה תוך חילוץ הכוחות הלוחמים במקום."רבותי",פניתי לעמיתי בקשר הפנים,"סוף סוף אנו הולכים לעשות את מה שייחלנו לו,אז שיהיה לנו בהצלחה".",ומי שרוצה סיגריה",הוספתי,"מוזמן לקחת עכשיו".להפתעתי,או שמא לא,הדרישה לסיגריות מכל אנשי הצוות היתה מוחלטת.וכך בעודנו מונשמים במנות חמצן נוספות-כחול לבן וצרפתיות-חיכינו לפקודת ההסתערות של סוקניק,מפקד הפלוגה שלנו.

חיש מהר ניתנה פקודת הקרב המטורפת ביותר שקיבלתי במהלך שירותי קצר השנים בצבא:קיבלנו פקודה לרדת מהגבעות ולהסתער במישור החשוף של החווה הסינית.שאלתי את חיים האם הכוונה שארד מהעמדה לכיוון החווה והלה בתדהמה קלה ענה לי שזאת כניראה הכוונה.היסוסנו ותמיהתנו לפשר הפקודה נמוגה מייד כשנוכחנו ששאר טנקי הפלוגה מסתערים לכיוון המישור שלפנינו.השמעתי ייללת קרב ובחדווה בלתי מוסתרת ירדתי מעמדת הירי ששהיתי בה ופניתי בדהרה ובשעטה לכיוון המישור הרחב שהשתרע לפנינו.באותם רגעים ראשונים דימיתי עצמי לאחד מאבירי הצלב המסתערים אל מול אויביהם המוסלמים שועטים על סוסים עטויי שריון כשחניתם מונפת הישר לפני הסוס ומגינם מגן על חזיהם...קריאת חיים אלי בקשר תוך הפניית שאלה ,קצת,מוזרה אלי העירה אותי בחטף מהזיותי:"מיכאל,יוצא עשן מכיוון תא הנהג,בדוק מה קורה אצלך".מסתבר שהסיגריה הניצחית בפי העלתה גלי עשן לכיוון הצריח והעלתה את חששם של חיים וניסים שמא פרצה שריפה בתא הנהג.הרגעתים והתפניתי לקרב המתחולל מסביבנו...

בדקות הראשונות לוותה הדהירה במישור העצום של החווה בחיסול טנקים ,תוך כדי תנועה,שנראו מולנו וירו לעברנו.חיש מהר הבחנו בשמלים-טילי נ.ט.-שנעו לעברנו באיטיות,כאשר הכבלים אליהם היו מחוברים נראים היטב.אלי כיוון את התותח לכיוון מקור ירי השמלים בעוד אני מתחמק מהם בקלות רבה.לפתע נפגעו שני טנקים בסמוך לנו והחלו לבעור.ניסינו לוודא באם ציוותי הטנקים הצליחו לחלץ עצמם,אולם כל מה שראינו זה נחלי מצרים רגליים המסתערים לכיוון הטנקים הפגועים ,תוך ירי טילי נ.ט.נוספים לכיוון הטנקים וירי רצוף ועז מכל כלי הנשק הקלים שאחזו בידיהם,תוך מניעת כל אפשרות חילוץ של הטנקים על ידינו.הבטנו בתדהמה במחזה:למרות שירינו על המצרים גם במקלע ה-03 וגם פגזים,למרות שהרגנו ופגענו בעשרות מהם ,הם לא ויתרו ולא הניחו לנו לנסות ןלחלץ את הטנקיסטים הפגועים.באותו רגע נזכרתי בסיפור המצרים המסוממים וחשבתי לעצמי,מה היה קורה באם הם לא היו מסוממים אם כך הם נלחמים כשהם מסוממים...כישלון חילוץ הטנקיסטים הפגועים פגע בנו ,אמנם ,מורלית אולם לא יכולנו להמשיך ולהתעמק בנושא כי המצרים שמו לפתע פניהם אלינו.כאן התחולל אחד המחזות היותר משונים שנקלעתי אליהם:עשרות חיילים מצרים הסתערו עלינו,על טנק בודד,כשהם יורים בקלצניקובים שבידיהם...צעקתי לחיים וניסים בקשר שיזרקו עליהם רימונים בעוד אני אסתער עליהם ואדרוס אותם בשרשראות הטנק.ואכן כך עשינו:חיים וניסים הטילו על המצרים כמה וכמה רימונים בעוד אני מסתער עליהם ודורס אותם בשרשראות תוך שאני מקפיד להתחמק מדי פעם בפעם משמלים שנורו לעברינו.תןך מספר דקות נגמר הבלאגן,המצרים נסו אחורנית לכיוון התעלות שהתחפרו בהם ואילו אנו התפנינו למשימתנו המקורית-חילוץ הצנחנים מהשטח...

כאמור ,משסיימנו את אפיזודת הקרב הזאת נתפנינו לחפש ולאתר צנחנים בשטח.עד מהרה הבחנו בשתי קבוצות צנחנים המחופרים עשרות מטרים זאת מזו מאחורי תלוליות עפר עלובות.הפניתי את הטנק לעבר קבוצת הצנחנים הראשונה שהבחנתי מימיני.חיים צעק לכיוונם שיתמקמו לצידי הטנק וינועו בחסותינו תוך שהטנק הופך לחומת מגן שלהם אחורנית לכיוון תעלה הרחוקה עשרות מטרים מאיתנו.ואכן כך היה:ארבעת החיילים הבריאים בחבורה נשאו על כתפיהם את חבריהם הפצועים כאשר אנו משמשים עבורם מגן משוריין איתן מול המצרים שפעולת חילוץ זאת עוררה אותם לחיים חדשים והביאה להסתערות מחודשת של עשרות חיילים מהם על הטנק.רק ירי פגזים לכיוונם ולכיוון התעלה שהתחפרו בה ציננה את התלהבותם ושלחה אותם בחזרה למחפרותיהם,לא לפני שהשאירו נפגעים רבים נוספים בשטח.לאחר זמן שנמשך כנצח הצלחנו להעביר את הצנחנים לתעלת ההשקייה שמאחורינו,שהסתבר ששהו בה עוד צנחנים רבים והתפנינו לחילוץ קבוצת הצנחנים השנייה.

כל אותה עת המשיכו המצרים לירות עלינו בחמת זעם ואף פגזי מרגמה נורו לכיוונינו בתוספת השמלים לקינוח,כמובן.בינתיים הבחנו במרחק כמאתיים שלוש מאות מטרים בשני טנקים נוספים שלנו שנפגעו,אם כי הפעם הצליחו אנשי הצוות להיחלץ באמצעות טנק שנלחם בסמוך אליהם.הפניתי את הטנק לעבר הצנחנים שהתחפרו כמאתיים מטר מאיתנו,כאשר אני וחברי נמצאים במאבק מתמיד להתחמקות מהשמלים הנורים בכמויות הסטריות לכיוונינו וכן מתמידים בירי על המצרים המחופרים למניעת הסתערויות רגליות נוספות עלינו.תוך כדי תנועה לכיוון הצנחנים המחופרים,אותם התעתדנו לחלץ הזדעזע לפתע הטנק ונעצר.לא הבנו מה קרה וחיים ביקש ממני להעביר להילוך אחורי על מנת לנסוע רברס...בעודי מעביר הילוך ספג הטנק חבטה עזה נוספת והזדעזע שנית...שילבתי את ההילוך האחורי ולחצתי בעוצמה על דוושת הגז.קול חריקה איום מלווה בשיפשוף עז שנשמע כחיכוך מתכת במתכת מילא את חלל הטנק.מבעד הפריסקופים של תא הנהג יכולתי להבחין בשני הזחלים שנפרשו מעדנות לפני הטנק,אולם מה שהטריד אותי יותר מכל היתה העובדה שהבחנתי בהתעוררות חשודה החלה עשרות מטרים מאיתנו במחפורת המצרית ,החיילים שם הרימו ראשיהם מהמחפורת תוך סקירת הטנק לאורכו ולרוחבו.מייד הבנתי שנפגענו וביקשתי מחיים שייצודד את הקנה על מנת שאוכל להימלט ביחד עימם מהצריח.אולם פעולת הצידוד כשלה בידיו –הסתבר לנו כי הצריח נתקע.ניסיתי לשחרר את מדף החילוץ בטנק אולם הסתבר כי אף הוא תקוע...אספתי בחופזה כמה קרטוני סיגריות שתחבתי בסרבלי וכן כעשרה רימוני יד שהוצאתי מתוך ארגז הרימונים שהחזקתי מתחת לכיסאי,את הרימונים פיזרתי בכיסי הסרבל,וכך חמוש ברימונים נוספים על אלה ששכנו , כבר בביטחה במעמקי כיסי הסרבל,תת מקלע עוזי וסיגריות,כמובן השתחלתי בפתח הצר שהיה קיים בין תא הנהג לצריח ומשם הצטרפתי לחברי שחיכו לי מחוץ לטנק.הסתתרנו מאחורי הטנק,תוך כדי בחינת איש את רעהו-לשמחתינו התברר לנו כי כולנו שלמים ובריאים וכי אף אחד מאיתנו לא נפגע לעת עתה,לפחןת...הסתכלתי על חברי:אלי קסדתו שמוטה על פניו:ניסים אוחז בעוזי ולופת אותו בעוז תוך הבלחת מבטים מבוהלים אל מול המצרים שלפנינו:ואילו חיים כרע לצידנו כשמבע עיניו אטום וגוון עור פניו אפרפר ,למרות האבק המכסה אותם.הסתכלתי עליהם ואמרתי לעצמי שאני חייב לקחת את העניינים לידיים לפני שהמצרים יתעוררו ויחלו שוב לבצע תרגילי הסתערות עלינו...צעקתי לצנחנים הסמוכים אלינו להצטרף אלינו ואמרתי לחברי:"חברה ,איך שהצנחנים מגיעים אלינו אנו נסוגים אחורנית לתעלה תוך כדי ירי לכוון המצרים שמולנו".תוך דקות הצטרפו אלינו הצנחנים,כאשר ידידינו ממול גם התעוררו לפעילות נגדינו.עד מהרה החל ירי נשק קל מטורף לכיוונינו מלווה בירי טילי נ.ט ופגזי מרגמה.המצרים העזו ויצאו מחפירתם תוך כוונה להסתער עלינו,קל היה להבחין בנחישות שנשקפה מפניהם לסיים את מלאכת החיסול שהחלו בה...הוריתי לכולם לרוץ אחורנית לכיוון תעלת ההשקייה ובעודם עושים כך זרקתי שלושה רימוני יד לכיוון המצרים שהתעתדו לדלוק אחרינו,פעולה זאת הרגיעה אותם והחזירה אותם למחפורת ששהו בה,עובדה שאיפשרה לכולנו להגיע בשלום לתעלת ההשקייה האחורית.

הגענו לתעלה לאחר ספרינט מהיר שביצענו מהטנק הפגוע-ספרינט שלא היה מבייש כל אצן מקצועי...הצטרפנו לצנחנים שקיבלו אותנו באחוות חיילים למופת .הצטרפנו לחבורת חיילים שניכר עליה שעברה טראומה לא קלה במהלך השעות האחרונות.החיילים סיפרו לנו שבפקודת המבצע שקיבלו היו אמורים לטהר את אזור החווה הסינית מחוליות קומנדו שחשבו שהתמקמו בה,אולם תוך כדי היתקלות במצרים נוכחו לדעת כי מדובר על הרבה יותר מחוליות קומנדו וכי נתקלו למעשה במיתחם מצרי משוריין ומצוייד היטב שעשה בהם שמות.הדבר היחיד שעניין את החיילים היה האם נשארו גופות בשטח והאם כל הפצועים חולצו מהשטח,עובדה שהתקשינו,כמובן לענות עליה.מה שהדהים אותי אצל הצנחנים היו שתי עובדות המנוגדות פלאים זאת מזאת:אחוות הלוחמים שהתגלתה אצלהם הן בדאגתם לחבריהם והן ביחסם אלינו-המושיעים,קראו לנו,למרות שאנו הטנקיסטים לא כל כך הצלחנו להושיע להם ,ממה שנראה בשטח...העובדה השנייה שהדהימה אותי וחרטה צלקת עמוקה בליבי,הייתה מראה צנחנים יחפים ששהו עמנו באותה עת.לא יכולתי לעכל אז מה היתה הסיבה ומה היה המניע לחליצת הנעליים שבוצעה בשטחי הקרבות ולמניעי נסיגתם-בריחתם-יחפים משטח הקרב,עובדה זאת העלתה לנגד עיני בבהירות רבה את תמונת המצרים היחפים הנסים על נפשותיהם במלחמת ששת הימים...

שהינו עם הצנחנים בתעלה,ארבעה טנקיסטים שנחלצו זה עתה בעור שיניהם מטנק מפורק שממפלצת קרב הפך כמעט למלכודת אש.טנקיסטים שקוד הלחימה שלהם שונה תכלית שינוי מקודי הלחימה של החירניקים,ככלל,והצנחנים בפרט.אבל למרות השוני המהותי בינינו,עובדת הקפצתינו לחילוצם וכניראה גם העובדה שבסופו שלדבר,למרות אובדן הטנקים הועלנו לא במעט לחילוצם משדה הקרב הישיר הביאה לאחווה משונה בינינו שוודאי לא היתה מושגת בימים כתיקונם...שלושת חברי חברו לכלל הצנחנים בתעלה ,בעוד אני חברתי לאחד החובשים במקום ככוח עזר לטיפול בפצועים.אודה ואתוודה ,זאת היתה הפעם הראשונה ,וכניראה גם האחרונה,שהתנדבתי לטפל בפצועים(אני אולי "גיבור" גדול,אבל מראה דם הינו מהמראות הפחות מלבבים ומושכים אותי).ביחד עם החובש היחידתי טיפלתי בפצועים שהחלו לזרום אלינו.זכור לי פצוע קשה שהגיע עם פגיעת כדור בחזה,כאשר זרזיפי דם קולחים ללא הרף מבעד לפצע החדירה.חסמתי לו את מקום הפגיעה,כשהחובש מזריק לו מורפיום להשכחת הכאבים ,את ידידנו עניין רק דבר אחד:מה קרה לנשק שנשמט ממנו במהלך חילוצו אלינו-הרגעתי אותו ואמרתי לו שהנשק נמצא בידי אחד ממחלציו.רק לאחר אמירה זאת התפנה ידידנו הפצוע לברר עם החובש את מהות פציעתו...השעה היתה שמונה בבוקר,לערך,שהינו בתעלה כבר כרבע שעה מייחלים לחילוץ האמור להגיע.בינתיים לא קפאו המצרים על שמריהם והמשיכו לירות ללא הפסק לכיוונינו.הירי לווה בירי פגזי מרגמה רצוף כאשר התרחיש הקבוע היה כדלהלן:פגז מחוץ לתעלה מימין,פגז מחוץ לתעלה משמאל ופגז בתוך התעלה...וכך תוך כדי ירי והפגזה בלתי פוסקת עלינו התקדמנו שפופים בתוך התעלה כשמידי פעם לפעם אנו משיבים באש לכיוון המצרים,על מנת להתריע בפניהם כי אנחנו עדיין חיים ובועטים...הסצנריו הזה של פגז מימין ,פגז משמאל ופגז בתעלה נמשך כחמש שש שעות,לפחות והסתיים רק עם חילוץ האחרון מאיתנו משם..זרזיפי חול המדבר הצהוב כיסו כל פעם את פנינו בעת שהפגזים שנורו עלינו ביצעו את "תרגילי הסדר" המזוויעים שלהם:הפגז הימני זירזף חול על הלוחמים הצמודים לימין התעלה,השמאלי ליטף בחול את הלוחמים שהתמקמו משמאל לתעלה,כאשר מידי פעם לפעם מלווים זרזיפי החול בשברי אבנים בגדלים מגדלים שונים אשר קיפצו ורקדו בחדווה על קסדותינו כאומרים ומזכירים לנו:חברה בפעם הבאה ייזרזף את פניכם וינחת על ראשיכם הדבר האמיתי-פגז המרגמה או טיל השמל...שהותנו בתעלה לוותה בנסיונות בלתי פוסקים לחילוצנו באמצעות זלדות,נסיונות שנכשלו פעם אחר פעם עקב מטר הפגזים הבלתי נלאה שהמטירו המצרים עלינו ועל המחלצים,מטר שלווה בירי טילי נ.ט אין סופי כמעט לכיוון הכלים המחלצים.כך תוך תנועה בלתי פוסקת בתעלות התקדמנו לכיוון החילוץ המשוער.שהייה זאת ביחד הפגישה אותי גם עם שני לוחמים מבוגרים,שניכר היה שהם מפקדי הכוח המוכה שהצטרפנו אליו .שני חברה אלה ניראו עייפים מאד וניכר היה שעברו עליהם לילות ללא שינה.עיניהם נצצו מבעד לפניהם המפוייחות העטורות זיפי זקן בן מספר ימים.הם התעניינו לאיזה כוח אנו שייכים ומשאמרתי שהמגד שלנו שמו אהוד והוא קיבל את הפיקוד עלינו מייד כשנחת מארצות הברית,נצצו עיניו של אחד ממפקדי הצנחנים,כשהוא מהמהם לעצמו שהוא חושב שהוא יודע באיזה אהוד מדובר...תוך כדי התקדמותנו הבלתי נלאית בתעלות-התקדמות המלווה בצליל ובמוסיקה בלתי נלאים של התפוצצויות פגזים...נכון:מימין לתעלה ,משמאלה ובתוך התעלה.נתקלנו בטנק חילוץ מדגם שרמן.טנק דחפור שכף הדחפור נתקעה לה בתעלה ושהיה שמוט ותקוע בתוכה.שני מפקדי הכוח הזהירו את חייליהם שלא להתקרב לטנק,שמא הוא ממולכד.זהירותם המופלגת הצחיקה אותי ואני הודעתי להם נחרצות שאני נכנס לתוך הטנק ומנסה להרים קשר לגדוד על מנת שיגיעו לחלץ אותנו.ואכן כך עשיתי ,למרות שניסו למנוע זאת ממני:נכנסתי לצריח הטנק ופניתי לכיוון מכשיר הקשר שהיה בצריח,פתחתי את מכשיר הקשר ושמחתי להיווכח כי המכשיר תקין ופועל כהלכה,כיוונתי את המכשיר לתדר הגדודי ומייד עלו קולות מוכרים עם מונחי שריון מוכרים באוויר.התקשרתי בתדר הגדודי וביקשתי את אהוד.הלה ענה בקשר ואני ידעתיו כי הטנק שלנו נפגע ,אולם כולנו שלמים ונמצאים עם הצנחנים כשאנו מחכים לחילוץ.אהוד ענה לי כי עניין החילוץ בטיפול וכי הוא מקווה שהדבר יתבצע במהירות האפשרית.לכשסיימתי עימו האין אחד ממפקדי כח הצנחנים להיכנס לצריח ואף הוא הרים קשר-וזה נעשה כניראה לדרג בכיר ביותר-בבקשה לזרז את החילוץ הצפוי...את אותה הבטחה שקיבלתי מאהוד קיבל אף הוא,וכך המשכנו להתקדם במעלה התעלה נתונים לטיפטוף או מטר פגזים ,תלוי במצב רוחם של המצרים,לעברינו.

החילוץ המיוחל החל בשעות הצהריים.הזלדות שעטו לעברינו תוך חיפוי ירי תותחים ומרגמות שהתבצע לכיוון העמדות המצריות.זלדה אחר זלדה הגיעה אלינו,כאשר בתחילה אנו מעמיסים עליהן את הפצועים מבין הצנחנים-והיו עשרות רבות של נפגעים בין הצנחנים.רק עם גמר פינוי הפצועים והנפגעים פונינו אנו עם הצנחנים לכיוון התאג"ד שמוקם בסמוך למקום הפינוי.עתה התחלנו מסע נוסף-מסע חבירה אל הגדוד שלנו...

הדבר הראשון שביצענו עם חילוצנו ממסדר הפגזים הבלתי פוסק בתעלות היה לבחון איש את עצמו ואיש את רעהו.ואז מבלי להוציא הגה מהפה שלפתי קרטון זיטאן מסליק הסיגריות שבתוך סרבלי וחילקתי לכל אחד מחברי חפיסה.מייד לאחר מכן הצתנו סיגריה אין סופית-תוך הצתה בלתי פוסקת של סיגריה בסיגריה-אך איזו צחנה נעימה הניבה סיגריה משותפת ארוכה זו...צחנה שהיוותה ניגוד מוחלט לצחנת הפגזים והטילים שהתפוצצו לידינו ולא יכלו לנו...לפתע נשמעה התפוצצות אדירה,ממש בסמוך לנו:משאית עמוסה תחמושת התפוצצה כמאתיים מטר מאיתנו ב"לוקחה" עימה תותח 175 מ"מ שעמד בסמוך לה.משהבחנו כי חיילים רבים רצו למקום להגיש עזרה,הרמנו רגליים ונמלטנו לכיוון שיירת משאיות –שנראתה כשיירת אספקה וחנתה כחמש מאות מטר מאיתנו.שוב גילינו כישורי ריצה מפתיעים וחיש מהר הגענו לאחת המשאיות בטור.מכיוון שביטננו כירכרה עליתי למשאית תוך חיפוש אחר "חמישייה"מבורכת שניתן לדלות מתוכה לוף,סרדינים ודיקטים...רק הפשלתי את ברזנט המשאית ומייד הבנתי כי משאית תחמושת מתייצבת לפנינו במלוא הדרה...זינקתי מייד מהמשאית וקראתי לחבריי:"משאית תחמושת לפנינו,מסתלקים מכאן".שוב חשפנו לעין כל את כישורי הריצה המדהימים שלנו-ואני אף פעם לא חישבתי עצמי לרץ מוכשר-ובמהירות שיא נמלטנו מהמקום והגענו בפנים מסולקות –אדומות כסלק-למאהל מפקדה שהוקם בסמוך.לכשנודע לחיילים במקום כי אנו שייכים לפליטי החווה הסינית המחולצים הם מייד דאגו לכל מחסורינו:מקופסאות לוף וסרדינים ועבור בכיכרות לחם שחור ועד סיגריות טיים ןגלויות השקם המפורסמות...סוף סוף יכולנו להתפנק על ארוחת לוף דשינה שהולעטנו בה,על קפה שחור ולוהט שנירקח לכבודינו מגרגרי קפה אמיתיים וכמובן על סיגריות כחול לבן אמיתיות.התמכרנו לסיגריה-חברי-ולסיגריות-עבדכם הנאמן והחלטנו למלא את חובתינו המשפחתית והחברית ולמלא גלויות תיקניות למשלוח הביתה.להורי ואחי כתבתי שהכל בסדר ולא יכול להיות יותר טוב מאשר היה עד עתה.ואילו לחברתי אלה כתבתי ברמיזה כי החיים כאן מסריחים תרתי משמע...

לקראת שעות הערב הגיע למקום רכב מינהלתי שאסף אותנו לגדוד שלנו.הגענו לגדוד ושם התברר לנו כי מספר טנקים שהשתתפו עימנו בניסיון חילוץ הצנחנים מהחווה הסינית נפגעו וכי נהרגו ונפצעו טנקיסטים שהיו בכלים הפגועים.אולי ציני לאמר זאת,אולם העובדה שלא היכרנו למעשה אף אחד מהטנקיסטים שנפגעו הותירה אותנו די שווי נפש לנוכח הידיעה...היחיד שהכרנו ,למעשה,ואף זאת יותר דרך הפקודות שהנחית עלינו ברשת היה המ"פ סוקניק שנפצע בלחימת הבוקר...וכך עוד לא הספקנו להתמקם וחיים וניסים קיבלו פקודה לעלות על אחד הטנקים,על מנת להחליף אנשי צוות שנפגעו בו.מאז ,למעשה לא ניתקלתי יותר בחיים וניסים:הם המשיכו את המלחמה,כניראה,באפריקה ואילו אני הוצבתי במקום אחר ,לגמרי...אני ואלי,לעומת זאת סופחנו לזלדה מינהלתית שכללה את קצין הקשר הפיסח ואת אנשי החולייה הטכנית.וכך התכוננו כולנו לצליחת התעלה הגדולה אותה היינו אמורים לבצע מחר על הבוקר.

יום חמישי ה-18 לאוקטובר

בוקרו של יום חמישי מצא את אלי ואותי במציאות שהיתה מאד זרה לנו:החיבור עם אנשי המינהלה בתוך זלדה אוורירית ושקופה-לעומת הטנק הבטוח והמאיים שהורגלנו אליו-ניראה מחבר לא טבעי,מלאכותי ובלתי מתקבל על הדעת.רטנו בינינו לבין עצמינו שלא ייתכן שנמשיך להילחם מתוך זלדה מסכנה המתנייעת ומזדחלת לאיטה מאחורי הכוח הלוחם.ניסינו לבדוק באם יש טנק פנוי בשטח,דהיינו טנק שחסרים לו אנשי צוות(אשר נפגעו בלחימה)אולם לא מצאנו כלי יקר ערך כזה...החלטנו בינינו לבין עצמינו כי נמשיך בינתיים לאפריקה מתוך תקווה לאמץ טנק בהמשך.

חיכינו לפקודה לנוע ומשניתנה הפקודה נענו במאסף ,לאחר הטנקים,לכיוון מוקד מעבר התעלה,כשאנו מביטים בתיסכול גובר והולך על הטנקים שנעים לפנינו-עוצמת הפלדה שנעה לפנינו לעומת עוצמת הקרטון הזדחלת בעקבותיה...מהומה רבתי שררה במוקד חציית התעלה ופקק תנועה עצום חסם דרכינו לתעלה.כתוספת לחגיגה הגדולה במקום קיבלנו הפגזה מצרית מסיבית על מוקד חציית התעלה,הפגזה שגרמה לי ולאלי פיק בירכיים נוראי תוך תחושת אין אונים משווע בקופסת הפח ששהינו בה.מה שהוסיף לתיסכולי ואף הצחיק אותי מאד היתה העובדה שקצין הקשר לא איבד עשתונותיו והורה לנו לירות בעוז עם כל הכלים-העוזים החגורים עלינו-לעבר מקורות הירי המצרים.ברגע זה לא ידעתי אם לבכות או לצחוק ולא ידעתי מי שייך למסוממים:המצרים או ידידנו העלום,קצין הקשר היורה לכל עבר וכיוון בלא שום מטרה הנראית לעין בשטח...פניתי לאלי ואמרתי לו:"אלי,בוא נברח מקן הקוקייה הזה לפני שנידבק ממנו".בוא נרים קשר לאהוד ונבקש ממנו לעזוב את קופסת הפח,על מנת שנוכל לרדת לגוליס ולחזור בחזרה עם כלי לחימה נורמלו-טנק שאנו רגילים אליו ויכולים להוציא ממנו את המיטב".

אלי הסכים עימי ומייד הרמתי קשר לאהוד וביקשתי ממנו אישור לרדת לגוליס,על מנת לעלות על טנק שנביא מיידית למערכה.אהוד אישר מייד את בקשתי ואני ואלי ירדנו מהזלדה תוך איחולי הצלחה לצוות החביב שבה ולדון קישוט שמפקד עליה.

התרחקנו רגלית מאזור הצליחה תוך שאנו מנסים לתפוס טרמפ צפונה.היינו בטוחים שתוך יום ימיים נחזור בחזרה ונחבור לגדוד שלנו שנית...לא שיערנו בנפשינו כמה נאיביים היינו,וכשלעצמי לא שיערתי שזאת הפעם האחרונה שאשהה בסיני וכי הפרידה ממנה היא לנצח...לפחות עד עכשיו.או לפחות לשלושים ושלוש שנים, כמעט!

עד מהרה תפסנו טרמפ עם רכב מינהלתי שעלה צפונה.שלושה ארבעה טרמפים נוספים הביאונו לשערי גוליס לאחר מסע דרכים מתגלגל שערך כעשר שעות.שעות אחר הצהריים המאוחרות מצאונו בתוככי מחנה גוליס בניסיון לאתר ולוא טנק מסכן אחד ,אשר יישמש לנו ספינת מדבר משוריינת בחבירה חוזרת לגדוד שלנו...אולם במקום טנקים מצאנו במקום מאות טנקיסטים מתוסכלים המייחלים לרדת לשדות הקרב ,אולם מחכים לכלי המשחית שיניעו אותם לשם.מה ששמענו בשטח הי דבר מדהים:הובהר לנו כי הטנקים שירדנו עימם לסיני לפני כעשרה ימים,היו למעשה הטנקים האחרונים שהיו בבסיס זה-ואולי בעורף כולו-וכי מאות הטנקיסטים המיובשים מחוסר מעש מחכים לטנקים שאמורים להגיע "כל רגע",כבר מאז גיוסם למלחמה...

כשהתוודעתי למציאות המרה בגוליס פניתי לאלי ואמרתי לו שאם כך המצב,אזי כדאי לנצל זאת ולנסוע הביתה,על מנת להיפגש עם משפחתי אותה לא ראיתי מאז הגיעי לגוליס וכן את משפחתו אותה לא ראה מאז נחיתתו בארץ.אולם כאן נכונה לי הפתעה גדולה:הסתבר לי שהיום הזה היה ערב חג או חג ומסיבה זאת אלי לא הסכים בשום פנים ואופן לחלל את היום המקודש בנסיעה לביתו בבני ברק.הבנתי שלא אוכל לשכנעו בנסיעה היום למשפחתו,ניפרדנו בחיבוק חם ואמיץ,ביקשתי ממנו להתפלל גם עבורי ופניתי בחזרה לשער הבסיס בציפייה לטרמפ לביתי.

ציפיתי לטרמפ חמוש כדבאי:רימונים בכיסי סרבלי,מחסניות בכיסים ועוזי על כתפי(ונכון:קרטוני זיטאן על גופי...).חיש מהר עצרו לי טרמפ ותוך פחות משעתיים הורדתי ברחוב זבוטינסקי בשכונת פרדס כץ אשר בבני ברק.רק עכשיו הבחנתי כי כל פנסי המכוניות מואפלים וצבועים בכחול.אף פנסי הרחוב היו מוחשכים ושררה אפלה מוחלטת באזור.כל תריסי המרפסות היו מוגפים וכניראה גם החלונות היו מואפלים כי רק אור מעט ומזערי בקע מהם...חיש מהר הגעתי לביתי ודילגתי במדרגות עם ארסנל הנשק שעל גופי לדירת הורי ואחי.ההלם שהשתרר במקום עם פתיחת הדלת לקול צילצולי בפעמון היה מוחלט:בהתחלה לא זיהו אותי כלל וכלל ,אחי עמוס התעשת ראשון וחיבק אותי חיבוק אמיץ.עד מהרה החל מסע השכנים הגדול לדירת הורי לראות את הפלא הנורא הזה החוזר משדות הקרב...לאחר מספר טלפוני בירור שעשיתי להורי איציק,זאב ,דודו ואחרים,טלפונים שלא תרמו כל מידע לגבי מקום הימצאם ומצבם,התפניתי לשיחה נוספת וארוכה יותר לאלה.מכיוון שאלה עבדה על רשימות הנפגעים והנעדרים,ביקשתי לברר דרכה באם נתקלה בשם מחברי,חברינו,ברשימות שעברו תחת ידיה,למשמע תשובתה השלילית רווח לי,נפרדתי ממנה לשלום וביקשתיה לקפוץ אלי משתתפנה ממשמרתה.לאחר מקלחת יסודית שנועדה להוריד מעלי את כל החול ,האפר וזרזיפי החווה הסינית הבלתי נשכחים,זרזיפים שנדמה שדבקו בי לתמיד התפניתי לחדרי המשותף עם אחי ותוך הפטירי כלפיו שאני הולך לתפוס תנומה קלה נשכבתי על מיטתי.ואכן נימנמתי קלות במהלך עשרים וארבע השעות הבאות...לכשהתעוררתי דווח לי כי מצעד חברים,בני משפחה ושכנים עלה אלינו לרגל במהלך היממה האחרונה,אולם למרות כל הרעש שהתחולל אצלינו לא התעוררתי ולוא פעם אחת.