בס"ד

"חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמֲיִראַתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה לה. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב"
(ש"י עגנון)

בתחילה ישנם רעיונות.
כמו מבראשית, כך עד אין קץ, קודמים הרעיונות את כל שיקרה.

הרעיונות הנם יצורים עדינים ושבריריים. נחים הם באחורי ראשי בשקט, ניזונים מפירורי תחושות שמצליחים הם לחטוף; טיפת צבע, תנודת צליל, רושם של צורה ונימים של תחושות. בגניבה, בעדינות, קוטפים הם ממחשבתי כל שאפשר לקטוף, בוררים כל שניתן לברור. מלבישים הם את עצמם בכל שלקחו, ומשליכים לכל עבר את הפסולת. ייתכן שרעיונות אחרים ייקחו את הפסולת ויעטרו את עצמם בה, ייתכן שהיא תישאר על רצפת ראשי כמו רסיסי זכוכית צבעוניים.
כך, בעמל רב, כמו חלזונות ימיים מרהיבים, עוטפים הרעיונות את עצמם בקליפה דקה, נוקשה ומבריקה, בקליפה הצבעונית של חיי.
בשלב זה, טרם נזרקה בהם נשמה. נעים הם מצד אל צד, מהמהמים צליל רגוע לעצמם ומחכים. כלום שמעתם אי פעם את הקולות הללו? מעולם? אם כן, יקשה עלי מאד לתאר אותם לכם. על פני השטח, רגועים הם כמו שיר ערש ראשון של אם לבנה, אך עמוק מתחת, נשמע ים לבה רוחש תמיד.
מתכנסים הרעיונות בקליפתם כמו זחל בגולם. תחילה מפרכסים בתוכה ומכים על פניה גלים זעירים של חוסר שביעות רצון. אחר כך, לאט לאט, מתעברים הם בתוך קליפתם ונרגעים, נחים רפות וממתינים כל זמן הריונם את עצמם. אז שותקים אחורי ראשי, ונחים כמו גבעות טרם יום, והרעיונות נחים ביניהן כמו ביצים בתבנית בהירה.

ביום בו מבשילה ביצה כזו, מתחילה היא לפרכס, לנוע קדימה ואחורה. חורגת היא מהשורה, מתבלטת משאר חברותיה. אזי, בדרדור החלטי, מתגלגלת היא אל עבר פי, משתוקקת לצאת למרחב.
אני כבר זהיר, מכיר את התחושה, וסוגר שפתי בחוזקה, שלא לתת לה ליפול ממני ולהתרסק אל קרקע המציאות. רגע או שנים עומדת היא על קצה לשוני, מאוזנת על פי התהום, ואז אני אוסף אותה בעדינות ומניח אותה לצד מיטתי.

ליד מיטתי, נחות הביצים בתוך מצע של רוגע רך ובהיר. בשלב זה של הרעיונות, כך למדתי, אין לדחוק בהם. אפילו דרך הקליפה הם מבחינים שמציאות חדשה סביבם. הם נחים בתוך קליפתם ומסתגלים לחידושים שמבעבעים דרכה. אין טעם להאיץ בהם. צריך להיזהר מלסדוק את קליפתם בדיבורים מיותרים, ולחכות בסבלנות. אך כדאי בהחלט ליטול אותם מדי פעם, להפוך ולהתבונן היטב בקליפתם. היא הדבר היחיד שחשוף מהם, ויש בה כדי לרמז עליהם עצמם.
וכך באמת, ערב ערב, עובר אני על הביצים המונחות בחדרי, ומתבונן בם זהיר. באצבעות עדינות אני מסובב אותם ובוחן איך האור משתקף ומשתבר בקליפתם.

כלום התבוננתם פעם איך בוקע אפרוח את ביצתו? נקישות זהירות זהירות שהולכות ומתחזקות, עד שפרץ קטן נפער על ידי קצה מקור. ואז, אחר עוד כמה ניסיונות, מציץ ראש צהוב עירני ומופתע.
רעיונות אינם בוקעים כך, על כל פנים- לא תמיד. ישנם כאלו שמרוב מאמצים לבקוע מתגלגלים משולחני ומתנפצים על רצפת החדר. ישנם אחרים הבוקעים את קליפתם בכוח כה רב, עד שפוגעים הם בביצים אחרות. אמנם, רעיונות מבריקים הם, אך משהו מן הראוותני יישאר תמיד בהליכותיהם. פעמים מעטות ישנם גם רעיונות שבוקעים עדינוֹת, כמו אפרוח. לעיתים אני חושב שהם הטובים ביותר.

הרעיונות בוקעים עירומים, עיוורים וחסרי אונים. תחילת יציאתם מן החושך החמים אל האור המסנוור היא בעיוורון גמור. אני הוא זה שדואג להם, באין בהם יכולת לדאוג לעצמם. רחמן כאם אני נושא אותם בחיקי, ועוזר להם לקיים עצמם בימי המציאות הראשונים.
וכך, כשפותחים הם את עיניהם פעם הראשונה, מוצאים הם כי שתלתי אותם באדמה. ערוכים ערוגות ערוגות, בגדלים שונים וצורות משונות, מקיפים אותם בני מינם.
כל רעיון בתורו מביט אל שורשיו ותמה לעצמו על כי מחובר הוא לעפר. כלום לא היה הוא מחשבה, ארוגה רוח ואד, נעלית מהרגבים הכהים?
אך עד מהרה הוא מגלה כי אין כאדמה לחה לצמיחה ופיתוח. רואה הוא את בני מינו משגשגים על המים והאור, מוציאים ציצים ופרחים. רוכן גם הוא ושותה לרוויה משורשיו, ורק תחושה עמומה של אי נוחות נותרת בלבו. אם ישוחח עם הרעיונות סביבו- ואין זה מנהג נפוץ בערוגות שלי- יגלה כי כך מרגישים כולם. אולי זהו טיבם של רעיונות שכמותו, יסיק; מתגעגעים אל השמים מהם באו, ויונקים מן הקרקע אליה ילכו.

בוקר בוקר עובר אני בין הערוגות ובוחן את הרעיונות. ממש ככל יצור חי אחר, יש בהם מינים וזנים רבים ושונים. יש המיתמרים לגובה רב, מצלים על כל סביבותיהם, יש עדינים ונחבאים מן העין, ויש משתרעים על הקרקע, שולחים קנוקנות לכל עבר. יש וצומחים בערוגתי רעיונות טפיליים- ששואבים את חיותם מרעיונות אחרים ולא מהקרקע. לעיתים ישנם רעיונות חולים ונגועים, ובצער רב עוקר אני אותם לפני שידביקו את שכניהם.

נאמן לעבודתי אני עובר תמיד ובודק מה חייו של כל רעיון. ישנם המתפתחים היטב- גזעם הולך ועבה, ענפיהם חטובים ומבריקים. ישנם הזקוקים למשען, ליד תומכת ומכוונת. כמעט כולם זקוקים לגיזום ודילול, קירסום וקירוד. נדירים הרעיונות שצמיחתם שלימה כל כך עד שאין להם צורך בי. מאותם נדירים מתיירא אני, שכן גדולים הם ממני. דומה- לא אני ילדתי אותם, אלא ילדו הם אותי.
אך דעו לכם, כי ישנם גם רעיונות שנולדו חלושים ויישארו חלושים לעד. את אלה אני עוקר לבסוף ונוטע בערוגה מיוחדת. לא יוכלו הם לצאת למרחב, אך עלי האחריות עליהם. הלא רעיונותי הם. ממני הם, הרעיונות כולם, וחביבים עלי כבני. אף שמות אני מעניק להם, כאשר מגיע הזמן.

הזמן מגיע, כאשר רעיון מגיע למלוא בגרותו, והוא עוקר עצמו משורשיו ומתנתק מהערוגה. כעת- כל רעיון חי הוא, חי של ממש. מתנער הוא מן העפר ומתחיל לשוטט בביתי.
טרם יספיק להפוך מהפכות, אוחז אני בו ומוליך אותו אל מכלאה מיוחדת. שם שוהה הוא מעט, ואני סוקר אותו בטרם אשחררו לחופשי. שכן, כל רעיון כזה- סיפור הוא, וככל סיפור יש לתת לו שם משלו. על כן אני בוחן אותו בחינה מדוקדקת- מראשו עד זנבו.
נתינת השמות, חכמה היא, ואינה מלאכה. שהרי, אינו דומה שם של סיפור אדיר ומפיל אימה לסיפור זריז ופעלתן. לא קרב זה אל זה. ולבד מזה- אין נתינת השם כעבודת הטיפוח, אשר מקומה בערוגה, שם יש מקום לטעויות ותיקונים. נתינת שם, חדה וחותכת היא כחותם. יש לעשות ולהצליח בפעם אחת, ויהי מה. והיה וטעית- יישא הסיפור את שמו כחטוטרת כל חייו. על כן זהיר אני בשלב זה.

כיון שקיבל הסיפור את שמו, אין מונע ממנו עוד להישאר בביתי. עצמאי הוא, ועצמאי יהיה לעד. אמנם אני גידלתיו, אך מכאן והלאה- ישות נפרדת הוא, הבוררת את דרכה לבדה. כך, פותח אני את דלת המכלאה וקורא דרור לסיפור. המרחב קורא לו, לסיפורי, והוא נענה לקריאה.
כאשר יוצאים סיפורי למרחב, אין עוד שמם רעיונות. הלא סיפורים הם זה מכבר, ושמם- הלא הוא השם שנטלו ממני- הולך עמם בגאון. פושטים סיפורי על פני כפרי וסביבתי, ושכני מביטים בהם ומשתאים. בעבור סיפור חדש בשעטה יתמהו האנשים ויבואו לשאלני: "מנין הסיפורים הללו, אדם? וכיצד ומדוע שעטתם חדה, וקולם כמיהה? כיצד מספר אתה תמיד סיפורים שאין כמותם לרכות וצער?"
אני איני עונה, ובעיני- לו אך ראו- שוקטים אותם רכות וצער שבסיפורי. יודע אני, כי אוהבים שכני את סיפורי. יודע אני, כי מעריכים הם אותי, ותמהים על שתיקתי.

אך יודע אני כי יבוא היום וידי תחלשנה מזוקן. יבוא יום ויפלו ביצי רעיונותיי בלי שאוכל לעצור אותם מלהתנפץ. שכן הזקנה תבוא עלי, ככל אדם.
יודע אני שיבוא היום בו אגווע וישתקו סיפורי לתמיד. לא עוד יצאו מפתח ביתי סיפורים חדשים. אז יכנסו שכני לביתי חרש, ויגלו כי גם קיצי ככל האדם. הם יישאוני בשתיקה ויטמנוני בעפר ממנו הצמחתי את סיפורי.
או אז- יודע אני- תתנפץ גם הערכתם כלפי, כאותן ביצים אחרונות. משום שכאשר ילקחו חפצי מביתי, יתגלה סודי האיום, אותו הייתי לוקח אלי קבר, אילו רק יכולתי.
הם יפתחו את התיבה שתחת מיטתי תמיד, ויגלו בה ערמות ערימות של כנפיים. כנפיים רבות, דקיקות ופריכות כמו זיכרונות ישנים. הם ייחרדו למצוא את כנפיהם של כל רעיונותי.

שכן הרעיון, כאשר בוקע מביצתו- מכונף הוא. הרי הולדתו אד ורוח, וייעודו- להינשא שחקים.
אך אני, מעולם לא הסכנתי לגדל רוחות, ולא להעלות אדים. הרי איש אדמה אני, וכל ניסיונותי לגדל רעיונות מכונפים כשלו להם. כל רעיונותי הראשונים, המכונפים, נפטרו בידי בעודם באיבם. ואני, מה אעשה עוד להם? הלא רעיונותי הם, ועל צווארי מוטלים חייהם. הלכתי ושתלתי אותם באדמה, אף שראיתי במו עיני איך נושרות כנפיהם מעול האדמה.
האם אכזריות היא זו? אמרו לי, אתם הנרתעים כעת לאחור. האם אכזריות היא זו או רחמנות? חיים אחרים לא יכולתי לתת, שכן מעולם לא ידעתים. כל חיי, חַיֵי אדמה הם. נתתי לרעיונותיי את החיים אותם אני מכיר, ויחיו, ולו במחיר כנפיהם שלהם וייסורי שלי.
כך שותל אני את סיפורי בעודם עיוורים, ובטרם יפקחו עיניהם, מסלק מהאדמה תחתם את כנפיהם האבודות. נוטל אני את כל אותם חופשים אבודים, ושומר אותם בתיבה, לזיכרון ולדיראון עולם.
והרעיונות? פוקחים הם עיניהם ואינם יודעים מה אבד מהם, אינם יודעים כי רגבי עפרם, לחים הם מדמעותיי.
כך הולכים וצומחים הם- אף בלי זיכרון להתגעגע אליו. לעוף, לא יוכלו לעולם, ולכן תשוקתם לריצה אינה יודעת שבעה. את השחקים לא יכירו, ועל כן קולם מלא ערגה. כעת הנכם מבינים?

מבינים אתם- אך נרתעים, הלא כן? גם שכני יירתעו כאשר ימצאו את סודי. הערכתם תהפוך לרתיעה כאשר יגלו את התיבה, והרתיעה תהפוך לזעם כאשר יישאו את הכנפיים לקבורה. אך הזעם יהפוך לרחמים כאשר יגלו בתחתית התיבה את כנפי שלי, גדולות אך מעט מאלו של רעיונותיי.
מבעד לרחמים, תסתנן לבסוף התמיהה: כלום כרת לעצמו את כנפיו? כלום חלה, כלום פצע אותו מי בזדון? כיצד ומדוע נשרו כנפיו שלו?
כך יתמהו, ולא יידעו כי גם בפי אין תשובה. אף אני איני יודע מה היה לכנפי.
שכן גם אני נולדתי בחשיכה, וכשפקחתי את עיני, הייתי שתול בעפר מלוח מדמעות. שכן גם למרגלותיי נחו כנפי, כמו שאריות חלום מנופץ לפנות בוקר.

(לכל שירי, שאינם)