כשסיימנו תיכון
ראינו איך השערים נפתחים
אין שומרים בשער
ראינו את הנערות היפות,
רוקדות במסיבת סיום
והלכנו לשתות בחוף
חשבנו שנצליח להפליג רחוק
ראינו את עצמנו,
מגיעים לקו בסיום, לפני כולם
כל אחד עם החלומות שלו,
כל אחד בנסיעה לכיוון אחר
ואז התחלנו לחפש עבודה,
היתה מלחמה, הכלכלה נפלה
חיפשנו קצוות,
למצוא את הדרך
להתחיל לדהור
את מצאת עבודה בניקיון, שש עד ארבע
אני הלכתי לעבוד בבניין, שש עד שש
חשבנו שזה עניין זמני
ברגע שנוכל, ניסע מכאן
העולם יחכה שנהיה מוכנים
בערבים, היינו הולכים לרקוד
לא נותנים למוזיקה להיעצר
בבקרים, היינו מתעוררים עם כאב ראש
לעבודה שלא אהבנו
לאנשים שלא הכרנו
הזמן עבר, לא הרגשנו אותו
לא דיברנו על החלומות שלנו
לא חשבנו על חלומות של אחרים
בלילות, היינו נוסעים
רק כדי לחזור
בבוקר היינו קמים, להתחיל מהתחלה
לפעמים, היינו נזכרים
איך אמרנו שיום אחד נארוז את הכל
נמכור את מה שלא צריך, ונעזוב
אבל אנחנו נשארנו, לראות את הזריחה
החלומות שקעו באבק
לא רצינו לדבר עליהם, לא רצינו להיזכר בהם
שנת צהריים, ארוחת ערב, קפה ראשון בבוקר
לפעמים, אנחנו מביטים באחרים
תוהים, אם גם הם חלמו פעם
האם גם אצלם החלומות שקעו באבק
ואנחנו עוד מאמינים,
שיום אחד, עוד נוכל להניח הכל בצד
לארוז, ולהתחיל לדהור
לגלות שהעולם המתין לנו
לעשות את מה שחלמנו עליו
ואז אנחנו חוזרים הביתה
את מריחה מחומרי ניקוי, מספרת על שיחות עם חברות לעבודה
אני מלוכלך מחומרי בניין, מספר לך על כאבים
ונותנים לחלומות שלנו לשקוע באבק
