היי לך..

קצת טיפשי שאני כותב את זה כי אני יודע שעברתי לך כבר אבל כן בא לי להגיד לך את זה ובכל זאת הבטחה זו הבטחה..

יודעת?

ככל שהזמן עובר לו, אני מגלה יותר ויותר עד כמה את חסרה ל ועד כמה היית (ואולי העניין שאת עדיין) חלק משמעותי בחיי..

אני מגלה שכל כך חסר לי המישו הזה, שיכלתי לדבר איתו, ולספר לו על הדבר הכי הזוי בעולם והוא היה מבין..

כל כך חסר לי המישו הזה, שיכלתי להתקשר אליו כשאני עצוב (כמו שלשום בסוף הספר השביעי..) והוא היה מעודד אותי..

כל כך חסר לי המישו הזה, שאני יודע שכשאני לא נרדם ב3 בלילה אז אפשר להתקשר אליו, ורק מאיך שהוא עונה אפשר לדעת שלמישו כן אכפת, ואז אפשר להירדם..

כל כך חסר לי המישו הזה, שאפשר לספר לו על איזה דבר משמח שקרה והוא באמת שמח איתי בלב שלם כאילו הוא חלק ממני..

את היית המישו הזה פעם..

רק את יכלת לעודד אותי כשהייתי עצוב

רק את יכלת לשמוח איתי באמת מכל הלב

רק את נתת לי את ההרגשה שלא משנה מתי אני אתקשר תמיד יהיה מי שיענה

לא היית סתם חברה/ידידה/מישי מהרחוב..

היית אחותי.

פשוט ככה, רק מכל הלב..

נשמע מסכן אבל ככה זה כשמרגישים שחסר חלק מהנשמה..