הייתי רוצה ללמוד

איך ללמוד את העולם הזה,                                                               

מתוך העכשיו

מתוך החלל.

זה לפסוע כמו חתול

בגמישות מסתורית

על כריות האצבעות

(כמעט כאילו היה זה ריקוד)

כשכל צעד מפורר מאחורי הגב

תפיסות שלמות, עולמות שלמים שבנית.

שהיית.

(ואם תסתכל אחורה, תקפא.

ממבוכה).

     *

ואני בכלל אהבתי לטעון

שריקוד,

הוא בעצם דיבור, דיאלוג.

ולכן, ולא כמו שחשבתם-

העיקר הוא המבט בעיניים

(אלא אם כן רוקדים מונולוג)

        *

סליחה.

אבל שיר,

הוא לא בת קול ברוח.

שירים נבלעים בסערות

בדיוק כמו שדמעות נבלעות בגשם.

וצריך מישהו עם סבלנות

שילקט אותם,

שיברור

ויחבר מחדש

רסיסים.