תגידי לי
לאן כל זה הולך?
שאנחנו יושבים, זה מול זו
ומפחדים להפר את השתיקה
מה נשאר לנו, אחרי כל זה?
תגידי לי
מאיפה התחלנו
נדמה שנקודת ההתחלה
רק מתרחקת מאיתנו
מאוחר מדי לראות,
את הדרך בלי למצמץ
להסתנוור מן השמש
ולהרגיש עייף
אז אנחנו קורסים מן הרגליים
תגידי לי
האם יש נקודת סוף
האם נשמע את הצלצול
המאפשר לנו לעזוב בלי תחושת אשמה
ובתוך השתיקות
יש מבטים
מן העצב אל האדישות
דרך תחושת הרחמים
תגידי לי, מה אנחנו רוצים בכלל להרגיש?
האם את מה שאנחנו אומרים
או את מה שאנחנו שותקים?
אפשר לצלול, אפשר להגיח מן הצד
אפשר לצלול, אפשר להגיח מן הצד
רק כדי לאסוף
את השאריות
שאריות של חיים אשר נבנו
תגידי לי, את זוכרת איפה שמנו כל דבר
איפה מונח כל פרט, מתחת להריסות
אולי אפשר לא לקחת שום דבר
פשוט לקום וללכת
לשכוח ממה שהיה
הכל רציונאלי, הכל אחוז תזזית
תגידי לי, מי מחזיק בחשבון הסופי
עומדים מהצד
בודקים מה כל צד עושה
תגידי לי, לאן זה הולך?
שאנחנו קמים כל בוקר, זה לצד זו
רק כדי לא לומר מילה, ולצאת מן הבית במהרה
אל ערב חנוק
מחכים שהשעון יצלצל, השיעור ייגמר
נוכל ללכת, בלי שנרצה לדעת
אם אנחנו חכמים יותר
תגידי לי, לכאב הזה יש מחיר
את מביטה בי, ולא אומרת מילה
עברנו את כל השלבים, רק כדי להיפסל בסוף המשחק
עכשיו אפשר להתחיל מהתחלה, עכשיו אפשר לכבות את המכונה
לצאת בשקט מן החדר, לכבות את האור, לא להרגיש דבר
תגידי לי, האם תחושת אשמה באמת חזקה מכל השתיקות?
